Seal – ביתו של אדריכל

    0
    745

    נתי זיו, אדריכל
    מקעקע את הדופק שלו, החזק.
    בקו העיפרון שלו, הדק.
    משרטט חותם. בעולם

    חותם

    הקעקוע של נתי הוא הדבר הראשון שנלכד במבטי אותו. זרועו המושטת לקראתי, הונחה כלאחר יד, על השולחן שבינינו.  קו מוניטור מתפתל, מתארו קו רקיע של עיר, רוויית בניינים.
    "דופק של אדריכל" הוא קורא לו.
    "כמו חותם על ידי. השלמתי עם זה שאמות עם עפרון ביד. אני הקלישאה: חי ונושם אדריכלות, מסתכל על העולם דרך זו הפריזמה."

    נוכחות

    "הנוכחות שלי בעולם, היא האדריכלות שתכננתי, שתישאר 30 שנה ויותר אחריי, ובתי, יו"ר מועצת המכשפות בישראל, מרכז היקום, סביבה סובב הכל."
    "אני מאמין שאשאר במקצוע, ואתפתח למקומות אחרים. כבר היום אני פסיכולוג. אפילו שקלתי לתלות שלט עם עלויות שונות לשעת שרטוט ולשעת פסיכולוג."
    "אדריכלות נכונה היא 50% הכלה והבנה, 40% כשרון, אמנות ומיומנות, ו-10% שרטוט."

    התבגרות

    "התבגרתי עם המקצוע ולמדתי יותר ויותר להכיל את הצד הפרטי, לדעת לזהותו עוד לפני שמגיע. זה בא לידי ביטוי אפילו בעיצוב החדר שלי במשרד, שנראה כמו זה של בן-גוריון, חם, עוטף, מלטף, מכיל, עם כורסאות וספות. כשבעבר – היה לבן עם נגיעות לבנות."

    "ככל שנתבגר עם האשה והילדים, נקרא עוד ספר מעניין, נחשף לעוד סגנון מוזיקה, נטעם עוד כמה טעמים, נכיר עוד אנשים, נטייל בעוד מקום בעולם, נוסיף רובד ועוד רובד לחיים, המקצועיות תגדל ותעמיק, כמו גם יכולת ההכלה."

    סיפור

    "הגעתי לבית עם נגיעות עיצוביות חזקות, וכל הפגישה, האשה בוכה. הסתבר, שאביה היה אדריכל ידוע, יו"ר איגוד מעצבי הפנים בישראל, שכל פעם עיצב חלק קטן בדירתה, עד שנפטר. בפגישה הבאה, הנחתי את הסקיצה על השולחן, והיא שוב, בוכה. חשבתי שהגעתי לקצה גבול יכולת ההכלה שלי, והנה היא הולכת לחדר השינה ושבה עם סקיצה שעשה אביה לבית, הדבר היחיד ששמרה מהמשרד שלו. וכאילו אותו אדם עשה את שתי הסקיצות. פרויקט שלם עבדתי עם אשה שמבחינתה אביה מדבר מתוכי, ואותי אתגר פי כמה וכמה להיכנס לעולמה הפנימי, להכיר אותה כפי שהכיר אביה."

    ספקטרום

    "באדריכלות, יש את הקרובים לאמנות, ויש את הקרובים להנדסה. המשרד שלי יושב על הספקטרום הרחב, מעצב גם בתים פרטיים ועיצוב מסחרי, וגם מבני ציבור, בתי ספר, מתנ"סים, מבני נוער, בתי כנסת, פארקים וכיכרות."

    כיכרות

    "כיכר כדורגל ענק בקוטר 5 מטרים, 3.5 טון נירוסטה, בבאר-שבע, סמוך לאצטדיון, שכאוהד הפועל באר-שבע, שזכתה בשתי אליפויות רצוף, זכיתי לעצב."

    "כיכר בכניסה לפארק הצפרות השני בגודלו בישראל, בבאר-שבע, בה עיצבנו סדרה של אלמנטים בקווי מתאר של ציפורים על מוטות צרים וארוכים, שבנסיעה עם כיוון התנועה את מרגישה כאילו הן עפות איתך, ושעם הרוח, הן נעות."

    ההתחלה

    כעגכעב

    "בן 8. ההורים משפצים. ואני בוחר עבורם רצפה אפורה, אריחים לבנים עם נגיעות אפורות, כלים סניטרים אפורים ואביזרי אמבטיה אדומים. מרותק לעבודה של הפועלים, פרסתי איתם את הריצוף והחיפויים. את קירות החדר שלי צבעתי בצבע שמן שחור עננים עננים."
    "12 שנה קצין קרבי בקבע, עד שיום אחד הרגשתי, שאין בי כוח יותר. ביקשתי מהחבר הכי טוב שלי, להיפגש עם אביו. ידעתי שהוא אדריכל גדול שמלמד בטכניון. באתי לארוחת ערב, יצאתי בארבע לפנות בקר.
    למחרת התקשרו אליי מהמכללה למנהל ואמרו לי: "יפה מאד שהלל רשם אותך, מה עם לשלם מקדמה?"
    "לימים, התגלגלתי לעבוד אצלו, אח"כ איתו, ואז, יום אחד, השאיר אותנו לבד, "מאלץ" אותי לצאת לעצמאות.""הוא זרע בי כל כך הרבה זרעים, שעד היום כשאני משרטט סקיצה, אני בא איתו בחשבון. תכננתי לו מצבה מדהימה, ונפרדתי."

    המצבה

    "אחד הדברים שאפיינו את הלל, היו מבנים מרחביים דו-עקמומיים. צורה נפלאה של הטבע, היכולה לשאת פי שלוש עומס, במתיחה או בדריכה. המצבה עשויה גוש אבן, מצדו האחד פאות ישרות, וכל חלקו העליון מבנה מרחבי, מנותק מהאדמה. אחת העבודות שאני הכי גאה בהן."

    "אני חושב לעצב לעצמי מצבה, להחליט איזה זיכרון אשאיר לדורות הבאים. המצבה שלי תהיה תלויה במצבי הרגשי. היום היא כד שקוף בצבע כתום."
    "אם הייתי מעצב מצבה לסופר – הייתי בוחר באוסף אותיות, למסגר – מפלדה, לחקלאי – ערוגה."
    "לא מפחד להתעסק עם המוות. חי בישראל. לא בבאהאמאס"

    הבית

    "המקורי, בן הקומה האחת, נבנה לפני 60 שנה. האשה גדלה פה. אבא שלה קיבל שבץ על הדשא ונפטר מול עיניה. אחרי 20 שנה, הם בנו את הקומה השנייה עם קומת הגלריה, ואמה המשיכה לגור בקומה הראשונה. לפני שנה, התאמנו את הבית לצרכיהם: גיל שלישי, אירוח רב משתתפים (ארוחת שישי מתחילה ב-23 אנשים ובמטבח הכל כפול, שני תנורים, מקררים, כיריים, מדיחים), חצי מהזמן כאן חצי במנהטן."
    "כל פרט בבית הזה יצא ממשרדנו, את הספרה 5 על השער דפקתי אישית עם פטיש. עיצוב הפרגולות, הנוף – הבוסתן עם בית העץ לנכדים, גופי התאורה, הנגרות, כל העבודה עם חרש הברזל – זאביק גוטליב, החל מהעמוד הקונסטרוקטיבי שנראה כגזע עץ, מסגרות האח, הטלוויזיה והמיזוג, רגלי השולחנות, דרך "ענפי" המעקה והמדף. לקחתי את הלקוחות לשיעור נפחות, שיהיו שותפים לקווים, בייחוד לפסל בנישת הברזל, בו ידו וידה מחזיקים יחד את הקן המשפחתי, שזור העלים והזהב."

    בתמונה: שולחן האוכל בעל הפטנט של רהיטי גליק
    בתמונה: שולחן האוכל בעל הפטנט של רהיטי גליק

    המטבח לבן עם נגיעות לבנות

    "מול עושר החומרים: אבן, פלדה, עץ ואש, חיפשתי במקום שאמור להיות גועש, את השקט והניקיון. כשמארחים 30 איש, המטבח מלא סירים, מחבתות, תנורים עובדים, מים זורמים, המולה שלמה שחייבים להרגיע."

    מדמיין חלל בחושך

    "מצמצם ומזקק את האלמנטים והחומרים, מנטרל הפרעות מסביב, אין גוונים, אקססוריז, חומרים. גיליתי את הפער ביני לבין אחרים כשהתחלתי להעסיק עובדים. לפני, הייתי יושב עם עצמי, והאוטוקאד מבחינתי הוא דף שחור."

    כל בית צריך

    "ספסל במקלחת, קמין וספריה."

    ואתה צריך

    "כמה מקומות בעולם לבקר. כמה ספרים לקרוא. כמה אנשים להכיר. לסגור מעגלים: כשהייתי סטודנט גרתי ביחידה בשדה ורבור, והתגלגל לידי עותק של המגזין ובו בית מדהים, עם תעלת מיזוג חשופה מנחושת. הייתי רץ במושב ונעצר מול הבית. והנה כעבור 15 שנה, אני זה שמתראיין לאותו מגזין."

    שמחה להכיר אותו, לכתוב לו סיפורים מלאים בטעמים של אנשים ישנים וחדשים, של מקומות מרגשים. מתרגשת, לסגור לו מעגלים.

    SHARE