קטגוריה: מגזין

פורסם ב- מאת — כתיבת תגובה

הווילה המדהימה אותה עיצב המעצב האיטלקי מרטיני באגם מישגן

רוני רבינו

זוהי אחוזה אמריקאית מסורתית שנמצאת באזור צפון שיקגו מוקפת מדשאות ירוקות שבמרכזו עומד בית מלבני מעוטר בחלונות גאורגיים וגגות רעפים, הכול באיזון מושלם

המבנה הארכיטקטוני של הבניין מכיל רמזים קולוניאליים וויקטוריאניים קלאסיים בו זמנית. זהו בית בהיר במיוחד שעומד בקצה השביל ומושך אותך פנימה לעולמו החתום של המעצב האיטלקי מרטיני אינטרסיורס. דרך דלת כניסה מפוארת מגיעים לחלל ציבורי גדול שבמרכזו גרם מדרגות מפותל ושורות ישרות של חלונות מהקומה הראשונה והשנייה.

סגנון קולוניאלי הוא לא כפרי ולא מודרני.  מהו הסגנון הקולוניאלי  ? כל סגנון שמושפע משלטון זר ששלט באזור מסוים והטביע את חותמו העיצובי. האדריכלות הקולוניאלית החלה כבר במאה ה-16 בדרום אמריקה והמשיכה עד לתחילת המאה ה-19 ברחבי ארצות הברית, אלה בתים שנבנו במהלך ההיסטוריה של המדינה והפכו לסגנון האדריכלות המקומי.  ניתן להתחקות אחרי סגנון הארכיטקטורה ברחבי המדינה ויש דוגמאות לאדריכלות קולוניאלית ספרדית, צרפתית, הולנדית ובריטית מהמושבות הראשונות שאכלסו את אמריקה

הרצפה בבית היא רצפת עץ, גם החלונות הלבנים שמחולקים לריבועים שווים ומעוטרים בווילונות לבנים ובדי פרגוד. על ידי נגיעה במשטחי העץ ופריטי הנגרות, אתה קולט את ערכם. הם מלאים בסיפורים שהפכו לאלמנטים עיצובים יפים ואלגנטיים שמספרים את היסטוריה של המבנה שנשמר בקפדנות.

כל פרט שעיצב מרטיני בבית נלמד בו, החל מהגמורים ועד לידיות הפליז. החומרים, הבדים עד הפרטים הקטנים בהלבשת הבית תפורים כולם בהתאמה אישית, אין פריטי מדף נרכשים. הכול בצבעים בהירים בשילוב חומרים טבעיים שמעניקים לבית את האנרגיה החמה וזהו הבסיס עליו נשען סגנון העיצוב של מרטיני.

דרך דלת כניסה מפוארת מגיעים לחלל ציבורי גדול שבמרכזו גרם מדרגות מפותל ושורות ישרות של חלונות מהקומה הראשונה והשנייה

 

 

המִטְבָּח

אחד האזורים המרתקים בבית הוא ללא ספק המטבח, שמשתלב בצורה הורמוני ופונקציונלי עם החלל הציבורי. גרם המדרגות המרכזי העולה לאזור הפרטי ומשקיף מלמעלה מעניק חיבור מושלם לסגנון העיצובי החם והמשפחתי של הבית.

הבחירה בצבע עץ אגוז לרצפת הבית כמו גם לדופן האי במרכז המטבח ולמעקה המדרגות מעניק חיבור עיצובי שמשתלב עם אלמנטים פליז מלוטשים שפזורים בכל חלקי הבית ומייצרים את חיבור מדוייק.

המטבח עוצב שהאי במרכז וסביבו בצורת ח' ממוקמים שטחי אחסון ועבודה. כל צד מיועד לפונקציונליות עיקרית צד כיור, צד כיריים, צד אירוח.

האי במרכז משמש מחולק כך שמול הכיריים קיימים שטחי אחסון לשימוש ובצידו השני לישיבה בכיסאות בר גבוהים שמשמשים כפינה משפחתית וחברתית לארוחות קצרות.

ויטרינות זכוכית ויחידות קיר קימיים משני ציידי הכיריים בצורה סימטרית ומעל הכיריים ממוקם קולט אדים שקוע עטוף נגרות מותאמת שמייצר קו רציף של אותו גימור.

הכול פשוט ופונקציונאלי אך יחד עם זאת מותאם לטכנולוגית ברמה הגבוהה ביותר. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לדופן האי שעשוי אגוז כהה עם פילאסטו דקו, לינארי ופשוט. הדקורציה בעץ עשוייה בפליז עתיק ועל מנת להשלים את התמונה כסאות הבר עשויים גם הם מפליז ועטופים בקטיפה משובצת שמשלימה את סגנון העיצוב. את התמונה משלימים מנורות הדקו שמעטרות את התקרה מעל האי המטבח.

הווילה בחוף הצפוני של אגם מישגן העניקה למרטיני חותם לסגנון באזור. מרטיני הצליח לעשות חיבור הרמוני בין הסגנון הקולוניאלי המסורתי-האמריקאי של המבנה לסגנון העיצוב האיטלקי החם והמשפחתי עליו גדל.

שום פרט בעיצוב הבית לא נשכח תוך הקפדה על שימור היסטוריה של המבנה, פונקציונליות והתאמה לדרישות הלקוח הבסיסיות של בית חם ונעים לאירוח.

פורסם ב- מאת — כתיבת תגובה

Delvaux פותח בוטיק חדש בלב פריז

כתוב את הכותרת כאן

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

Delvaux פותח בוטיק חדש בלב פריז בעיצוב אדריכלי Vudafieri-Saverino Partners ממילאנו, החלל החדש של La Maison הוא שילוב מעורר של יצירות עיצוב המעוטרות בנגיעות יוקרה יוקרתיות שמביאות הרמוניה חדשה של גוונים וסגנונות

 
 
 
 

דלבו, בית מוצרי העור היוקרתי העתיק ביותר בעולם פותח בוטיק פריזאי חדש, הרביעי בבירת צרפת. החנות ממוקמת ברחוב סן הונורה, אחד הרחובות המפורסמים ביותר עבור קמעונאות יוקרה.

במרחק של רק אבן מהג'רדן דס טווילרי ומכיכר וונדום האלגנטית, נבחר מבנה רשום מדהים כמיקום האקסקלוסיבי לבוטיק דלבו. שותפי Vudafieri-Saverino הוזמנו שוב להוסיף את חותמתם הייחודית. אחד האדריכלים המובילים במילאנו תכנן בוטיקים של דלבו ברחבי העולם מאז 2012, ומעניק לכל חנות נטייה נרטיבית השונה בהתאם למאפיינים והתרבות של כל עיר, ממילאנו להונג קונג, מלונדון לניו יורק.

חללי הפנים של הבוטיק Rue Saint Honoré, המשתרעים על פני 100 מ"ר, משקפים את מורשת הבניין ומאגדים את הרוח הבלגית של דלוו וסגנון פריזאי. השימוש בחומרים מדהים מבחינה ויזואלית והעין נמשכת לסדרת דלתות עתיקות, המעטרות את הקירות ומשמשות רקע למוצרים המוצגים.

הדלתות נדירות מתקופות שונות ומסגנונות שונים, אך כולן בעלות תחושה צרפתית מובהקת – מספרות סיפור ייחודי של עיצוב מופתי ומייצגות מחווה לעיר בה ממוקם בוטיק זה. הדלתות משמשות כמסגרת לתיקי היוקרה של La Maison, הדלתות מהוות אבולוציה חסרת תקדים של לוחות העץ, תכונה עיצובית שדלוו אימצה לאחרונה ובכל בוטיק הפרשנות שונה.

 

פנים החנות הוא שילוב אקלקטי של ריהוט Vudafieri-Saverino Partners ומבחר פריטי מעצבים ועתיקות המשתלבים יחד בהרמוניה עדינה של סגנונות. בעיקר, אלה כוללים שולחן שיש עתיק עתיק מלכותי עם מוטיב פרחוני לבן, ובאמצע הבוטיק, ארון טקסים מוזהב מהמאה ה -18.

Tiziano Vudafieri ו Claudio Saverino שוב עבדו סביב צבע ומרקם, עיטרו את הקירות בטיח מיוחד של האמן האיטלקי פיליפו פלגואסטה ומספקים תחושה של חמימות גוונים בהתאם לקיר. המבקרים נפגשים עם דלפק הבר המותאם אישית כשהם נכנסים לחנות: כאן הם יכולים לחוות יוקרה של דלוו בצורה המתאימה שלהם. משטח השיש שטוף זוהר חם ועד מנורות תליון בסגנון תעשייתי ומאחוריו עומדת ארון ספרים מהרצפה עד התקרה המציג אביזרי דלוו.

מלבד השימוש הייחודי בדלתות עתיקות, ניתן לראות את המחווה לפריז ולצרפת גם בחומרי הבוטיק. אבן גיר בורדו נבחרה לריצוף, והאבן החצובה פייר דה טאי, המאפיין בריהוט כמו ארון הספרים, היא חגיגה לחזיתות הבניינים ההיסטוריים של הבירה הצרפתית. אלה משולבים במיומנות עם חומרים דלוויים מסורתיים כגון זהב, ניקל סאטן ופליז מלוטש.

Delvaux, נוסד בבריסל בשנת 1829, הוא בית מוצרי היוקרה העשירים והמשובח ביותר בעולם והיה פעיל ללא הפרעה מאז ראשיתו. יוצר של יותר מ 3000 עיצובים, דלוו הגיש את הפטנט הראשון אי פעם על תיק היד בשנת 1908, ובכך הפך לממציא התיק המודרני. מאז הקמתה, לה מאיסון הייתה אוונגרדית ונכונה למסורות הטובות ביותר של אומנות תוך שהיא מעבירה את הפאר, המורשת והסמלים של התרבות הבלגית. הספק הרשמי של בית הדין המלכותי בבלגיה מאז 1883, דלבו נותר איתן במסירותו לחלוק ולחגוג אזכורים וערכים תרבותיים בלגיים.

 

VUDAFIERI ● שותפי SAVERINO

נאמן למסורת האיטלקית היצירתית במילאנו, עבודת הסטודיו בהדרכת טיציאנו וודפיירי וקלודיו סברינו זורמת בין אדריכלות, עיצוב פנים, אופנה קמעונאית, בתי מלון ומזון. הסטודיו מתמחה עם אדריכלות עירונית לצד פרויקטים מגורים, מסחר ואדריכלות תעשייתית.

 

ל- Vudafieri-Saverino Partners משרדים גם במילאנו וגם בשנחאי ובמהלך השנים פיתחה פרויקטים כמעט בכל מדינה ויבשת.

www.vudafierisaverino.it

פורסם ב- מאת — כתיבת תגובה

מסע בין כוכבים

עם למעלה מ-20 מסעדות ברחבי העולם ויותר מ-20 כוכבי מישלן על שמו, השף הצרפתי המעוטר אלאן דוקאס בנה במהלך הקריירה אימפריה של ממש. הדרך שלו להצלחה עוברת בין מנות גורמה יצירתיות המספרות סיפור, עיצוב מוקפד של מסעדות והבנה שאוכל יכול לפתור חלק גדול מצרות העולם

רוני רבינו

Photography: Image courtesy of Alain Ducasse, Pierre Monetta

השף הצרפתי המועטר אלאן דוקאס אמר פעם שהפילוסופיה שלו היא להתקדם קדימה, תוך שהוא מתגבר על התנגדויות מבחוץ ומבפנים. ביותר מארבעה עשורים של קריירה, נראה שמי שבתור ילד סייע לסבתו לבשל, ושמגיל 12 חלם להיות טבח, הלך בכיוון הנכון. "ההסבר הטוב ביותר לפנייתי לתחום הוא תשוקה. גדלתי בחווה בה סבתי בישלה למשפחה כולה. אני עדיין זוכר את הניחוחות של צלי העוף שהייתה מכינה בצהרי יום ראשון", סיפר בראיון ל-Forbes. "רוב המאכלים שאכלנו הגיעו מהחווה, במיוחד הירקות אותם אספתי בגינת המטבח".

בגיל 16 החל דוקאס להתמחות במסעדה קטנה. לאחר מכן למד בבית הספר למלונאות בבורדו, אותו עזב לאחר זמן קצר מכיוון שהלימוד לא היה מורכב מדי לדבריו. את ההתנסות המעשית עשה אצל מישל גראר, מענקי המטבח הצרפתי. לאחר מכן עבד עם שפים נוספים מהעלית הצרפתי, כולל אלן שאפל הנחשב למורה הרוחני שלו. הוא הבין שחומרי הגלם הם הבסיס למנה מוצלח, ושאין תחליף ליצירת הרמוניה מושלמת של טעמים בכל מנה.

משם החלה הצמיחה המטאורית של דוקאס, אותה הוא מסביר בצורה פשוטה: "לעבוד יותר, טוב יותר ומהר יותר מאשר אחרים, תוך הקפדה על מרכיב מרכזי נוסף: אובססיה לפרטים הקטנים. המוצר הוא האמת היחידה. שיבוט (דג מאכל – ל.פ) בלי משיכה של גאונות הוא טוב יותר מאשר גאונות ללא שיבוט. כל מוצר טוב, הגדל באהבה ובכבוד באדמה המיוחדת שלו הוא בעל טעם שאין שני לו. בלי זה, השף הוא כלום". בהזדמנות אחרת אמר שטעימת מנה על ידי הסועדים חייבת להיות בלתי נשכחת: "אם דבר לא נשאר בזיכרון של אורח אחד, כנראה שטעיתי".

דוקאס זכה במהלך הקריירה בלא פחות מ-21 כוכבי מישלן, והיד עוד נטויה. זהו מספר בלתי נתפס שרק ג'ואל רובסון, אגדה אחרת מהמטבח הצרפתי, התעלה עליו. מבין למעלה מעשרים מסעדת בארבע יבשות הרשומות על שמו, יש שלוש מסעדות המחזיקות כל אחת בשלושה כוכבי מישלן, כולן ממוקמות בלב מלונות יוקרתיים: Alain Ducasse at the Dorchester בלונדון, Le Meurice בפריז ו-Alain Ducasse a l'Hotel de paris במונאקו. בנוסף הוא פתח חברה העוסקת בניהול מסעדות ומוסדות קולינריים אחרים, מעבירה חוגי בישול, מספקת ייעוץ קולינרי ועוד.

"טכניקות הן לא הדבר המורכב ביותר ללמד"

המסעדות של אלאן דוקאס אמורות לספק חוויה קולינרית וויזואלית כאחד. זה מתחיל עם העיצוב והתכנון של המנות עצמן, שנעשה פעמים רבות על פי חזון אומנותי כלשהו של דוקאס ושל הצוות. בחירת הרכיבים מוקפדת, בהתאם לסטנדרטים הדי שמרניים של המטבח הצרפתי, וטכניקות ההכנה הן מהמורכבות בעולם. "המטבח הצרפתי מאופיין במחויבות למורשת ולטכניקה שלו, תשומת לב ניכרת לפרטים ואיכות המוצר – החיבור החיוני והעדין בין כל אלמנט במנה", מסביר ז'אן פיליפ בלונדה, השף הראשי של מסעדת אלאן דוקאס בדורצ'סטר. הוא עובד תחת דוקאס מזה כ-15 שנה ושאב ממנו את הצורך לספר דרך כל מנה סיפור, המושפע בין היתר מהאישיות של השף עצמו. "המטבח במסעדה לוקח את היסודות האלה ובונה ביטוי אומנותי בכל מנה, באמצעות התשוקה של הצוות והיצירה של החיבור החושי לסועד".

חלק מהמסעדות לוקחות את המטבח הצרפתי לכיוונים חדשים, לעיתים בהשראת המיקום הספציפי שלהן. דוקאס קידם רבות את המטבח הים תיכוני והפך אותו לחלק אינטגרלי מהקולינריה הצרפתית, תוך הכנסה של רכיבים דוגמת שמן זית וירקות למנות. החזון הקולינרי שלו מדבר על מזון מקומי ובריא, שאינו עמוס מדי בשומן, במלח או בסוכר. דגש אחר הוא על מזון עונתי, המבושל בצורה איטית. דוקאס התייחס במהלך השנים גם לתפקיד האוכל. "בכל מקום בעולם ישנם מתחים: כלכליים, פוליטיים או דתיים", אמר פעם בבדיחות הדעת. "לכן אנחנו זקוקים לשוקולד".

אומרים עליו שהוא לא אהוד במיוחד ברחבי צרפת. שהוא מבטא במידה מסוימת את תדמית השף המרוחק, המתנשא, הפרפקציוניסט, "הפוזאיסט". שהתמחור שלו מופרז, ושהוא פוגע באוכלוסיות שלמות דרך מסחור אזורים כפריים. לא בטוח שדוקאס בהכרח מתנגד לדימוי הזה, שהולך מצוין עם מסעדות יוקרה ותדמית ה"שף הגאון" המוכרת. במהלך הכתבה אני לומד שדוקאס אובססיבי לבחירת ולאימון הצוות שלו. לדבריו, הטכניקה אינה גולת הכותרת של עבודת השף. "טכניקות הן לא הדבר המורכב ביותר ללמד", הוא אמר פעם, "הגישות שהשפים מגלים חשובות פי כמה". תפקיד השף, לדבריו, הוא לנהל את העניינים סביב השעון ו"לא לשבת מאחורי הפסנתר".

במהלך השיחות שאני מנהל מול נציגיו, נאמר לי שדוקאס היה שמח להעניק בכתבה מקום מספק לשפים שלו על מנת לקדם אותם: "האמונה של דוקאס בצוות שלו מאפשרת לו לחוש את הביטחון שכל מסעדה שלו תציע את אותה הרמה של מצוינות, איכות ושירות אפילו כשהוא לא מסוגל להיות במטבח". דוקאס עצמו אמר שאחת הסיבות שהוא ממשיך לפתוח מסעדות חדשות היא כדי שיוכל למצוא מקומות עבודה עבור השפים שהוא מכשיר.

"הצלחה היא האיזון בין טוב לרע"

האווירה במסעדות של אלאן דוקאס אמורה ליישר קו עם האוכל המוגש. מספרים שדוקאס עצמו חולש על העיצוב והבחירות, עד לרמה הפרטנית ביותר של כלי האוכל. היוקרה עובדת שעות נוספות גם מהבחינה הזו. במסעדת לה מוריס בפריז תמצאו על הקירות עיטורי זהב, ובתפריט מגוון מנות כמהין יקרות. Alain Ducasse au Plaza Athenee, מסעדת השף שלו בפריז, עוצבה מחדש ב-2014 כחלק משינוי הקונספט. דוקאס החליט לצמצם משמעותית את הבשר המוגש בה ולהעניק יותר מקום למנות צמחוניות: "משאבי העולם הם נדירים, כך שאנחנו צריכים לצרוך אותם בצורה מוסרית ושיוויונית", הסביר בזמנו. העיצוב המוקפד של המסעדה מתבסס על שילוב בין חומרים תעשייתיים לעדינים. האלמנטים הבולטים בה הם מעטפת כרום המקיפה כל שולחן ומבודדת אותו, נברשת קריסטל עצומת מימדים וכלי בישול עשויים מכסף שהגיחו מאוספים יוקרתיים שונים ונתלו על הקירות. המסעדה בדורצ'סטר עוצבה בהשראת המסורת הבריטית, הייד פארק הממוקם בסמוך אליה ואפילו המטבח של דוקאס עצמו, תוך רצון לשלב בין מסורת למודרניות.

ביקור במסעדות של דוקאס לא צפוי להיות זול כמובן, כיאה למי שמכונה "המלך של הגורמה". חלק גדול מהמסעדות של דוקאס מדורגות במקומות גבוהים ברשימת המסעדות היקרות בעולם, עם מחיר של כמה מאות או אלפי דולר/אירו לארוחה. תמצאו אמנם מסעדות בתמחור מעט סביר יותר, אבל הרף לרוב הוא גבוה. לצד המסעדות התנסה דוקאס בצדדים אחרים של העולם הקולינרי, דוגמת ברי וחנויות שוקולד, ספינה קולינרית על נהר הסיין, מאפיית גורמה ועוד. האימפריה הצרפתית של דוקאס, שהגיעה לשבע מדינות ולארבע יבשות עד כה, הוערכה ב-2014 בסכום של 80,000 מיליון דולר. ההון העצמי שלו עצמו עומד נכון ל-2018 על כעשרה מיליון דולר על פי ההערכות.

אם תשאלו את דוקאס, הוא לא מתכוון לרגע להפסיק להתפתח, לקדם את עסקיו ולנסות לשנות את העולם מבחינה קולינרית. "אני מנסה להתמקד תמיד בחלקים הטובים. זוהי החלטה שאתה עושה כשאתה מתעורר בבוקר", אמר בראיון ב-Business Times. "הצלחה היא האיזון בין הטוב לרע. ב-49% רע יש עדיין 51% טוב. גם כאשר יש לך נפילות, מה שבאמת קובע הוא שיש לך כמה נקודות חיוביות להתבסס עליהן".

פורסם ב- מאת — כתיבת תגובה

קרנבל של עיצובים

הם עובדים ביחד כבר עשרות שנים ("כמעט כמו נישואין"), מעמידים במרכז יצירותיהם את תרבות החיים הברזילאית, רואים את המעצבים כמספרי סיפורים ונחושים לשמור על כדור הארץ שלנו. ראיון בלעדי עם האחים קמפאנה, מעצבי העל הברזילאים שעבורם הלא נורמלי הוא הנורמה

ליאור פרג'

Courtesy of Campana Studio

צילומים: Fernando Lazslo, Bob Wolfenson

אומרים שלא כדאי לערב משפחה ועסקים. אם הייתם אומרים לפני כמה עשרות שנים לבני משפחה קמפאנה שהאחים הומברטו ופרננדו יעבדו ביחד, ועוד יהיו מעצבי על מהשורה הראשונה בעולם, יכול להיות שכמה גבות היו מורמות בשולחן. הומברטו, יליד 1953, למד משפטים. פרננדו, שנולד שמונה שנים לאחר מכן, פנה לאדריכלות. רצה הגורל ושניהם החליטו לאחד כוחות וליצור רהיטים. בהמשך גם הקימו את Campana Studio. והשאר היסטוריה.

"הסוד שלנו הוא שאנחנו רבים כל הזמן". הומברטו (משמאל) ופרננדו קמפאנה.

הם מגדירים את עצמם כשונים לחלוטין, שני חצאים מנוגדים. אבל אולי זו אחת הסיבות להצלחה שלהם. "למען האמת, הסוד שלנו הוא שאנחנו רבים כל הזמן! זה כמעט כמו נישואין", צוחק הומברטו. "במלוא הרצינות, אנחנו עובדים בצורה סימביוטית, שיתופית. אני מביא משהו לשולחן, פרננדו ממשיך ממנו וכן הלאה. זה יכול להתחיל מדבר מה ביזארי שראיתי ברחוב, חלום שהיה לפרננדו או שיר ששמענו יחדיו. לכל אחד מאיתנו השקפה ייחודית על דברים, וכשהמחשבות שלנו נפגשות יחדיו נוצרת ה"אלכימיה" שהיא למעשה המדריך האמיתי של כל מה שאנחנו עושים".

פרננדו: "אנחנו מנוגדים מבחינת האישיות שלנו, אבל משלימים אחד את השני היטב. הומברטו הוא אומנותי ובעל אינטואיציה נהדרת לבחירת חומרים, צבעים, טקסטורות וטכניקות מלאכה. אני לעומת זאת מתפקד יותר כמו מנהל אומנותי: אני אוהב ליצור אוספים, לבנות תהליכים ולחשוב על קנה המידה התעשייתי. בקיצור, הומברטו הוא האח גדול הטיפוסי שדואג לגבי כל דבר, בעוד אני הצעיר שטופח לו על הגב ואומר "הכול יהיה בסדר". עשרות שנים אחרי שהתחלנו לעבוד ביחד, זו עדיין הדרך המאפיינת אותנו. אנו מקווים שזה יישאר כך. בכל פעם שניסינו לשנות את הדינמיקה הזו, נכשלנו לחלוטין".

"אנחנו מביאים את הסיפור של התרבות הברזילאית דרך העיצוב"

הקריירה של האחים קמפאנה רצופה בהצלחות. הם זכו ברשימה ארוכה של פרסים, פריטים פרי עיצובם נמכרו בסכומי ענק והם היו למעצבים הברזילאים הראשונים שהציגו את יצירותיהם במוזיאון לאומנות מודרנית MOMA בניו יורק. לדבריהם, הם לעולם לא יתפשרו על הסטנדרטים שלהם בדרך להצלחה. האחים קמפאנה נאמנים למסורת ממנה הגיעו באופן מוחלט, כשברזיל בכלל וסאו פאולו בפרט הם מקורות השראה ברורים. רבות מהעבודות שלהם משקפות את ברזיל ואת החיים של התושבים במדינה, הן החלקים הנוצצים והן החיוביים פחות. חומרי הגלם שהם מתבססים עליהם הם מקומיים בחלקם הגדול, ולא רק מסיבות כלכליות.

כך למשל השניים עיצבו לחברת Lasvit מנורות שההשראה שלהן היא הסוכריות הצבעוניות הנמכרות בשווקי ברזיל. צינורות השקיה זרחניים מגומי הרכיבו את כיסא "שושנת הים" פרי עיצובם, בעוד ששטיח יוקרתי במיוחד – שנמכר בכ-35,000 דולר – הורכב מבובות קטנות. אוסף הצעצועים האישי של האחים משנות ילדותם הרכיב כיסא אחר. לעיתים הטבע הוא שמקבל תשומת לב ביצירות שלהם, דוגמת רהיטים שעשו בהשראת בעלי חיים טרופיים.

"באמצעות הבאת הסיפור של תרבות דרך העיצוב, אנחנו מגלים לעולם את העושר של האנשים וההיסטוריה שלנו בצורה ייחודית. בו זמנית אנו מונעים את אפקט "הפיסטור" של העיצוב התעשייתי, בו הכול נראה אותו דבר והמוצרים הם חסרי נשמה. התמזל מזלינו להגיע ממדינה המאמצת כל כך הרבה מסורות ורקעים תרבותיים. במובן מסוים אנחנו משחקים עם כור ההיתוך הזה ומוסיפים אליו טוויסט משלנו, אבל תמיד מכירים במקור שהביא לנו את ההשראה והקונטקסט בו הוא קיים. זהו העיקרון שלנו בתור מספרי סיפורים, ואנחנו אסירי תודה לכך שהעולם מתעניין במה שיש לנו לומר".

 

"כל מעצב הוא מודל לחיקוי"

לצד הרצון להציג את ברזיל במלוא תפארתה, מונעים האחים קמפאנה על ידי חזון אקולוגי. חלק מעבודותיהם מיוצרות באמצעות פריטים שלא נראים לאדם הממוצע שמישים, אפילו פסולת המושלכת לצד הרחוב. אלו הופכים באמצעות שיטות ייצור סיזיפיות, טכנולוגיה מתקדמת והמון יצירתיות לחומרי גלם המרכיבים את יצירותיהם. הם נותנים כבוד לחומרים זמינים ודלים, במטרה לבצע בהם מהפך מוחלט. "בתחילת הקריירה לא היינו באמת מודעים למה מוגדר כ"אקולוגי". אני חושב שזה משהו שמגיע עם החינוך והשורשים הברזילאיים שלנו", מסביר פרננדו. "המשפחה שלנו עברה לברזיל מאיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה, וכמו רוב האנשים מהדור שחווה את המלחמה למדה בדרך הקשה להפיק את המיטב ממה שהיה זמין. סבתי הייתה מקבלת קופסת שימורים ריקה של שעועית והופכת אותה לספל או לעציץ. היא הייתה שותלת ירקות בחצר וחולקת אותם עם השכנים. ככה הם הברזילאים, במיוחד אלו שחווים מצוקה בכל יום. אין להם ברירה אחרת. הם חייבים להתחשב במשאבים כדי לשרוד. התושיה שלהם נובעת מהנחיצות".

הומברטו: "כיום, כמובן, אנחנו מודעים לכך שכמעצבים אנחנו אחראיים למחזור החיים בכל מוצר שאנחנו מייצרים. אני חסיד גדול של תנועת "Think globally, act locally", מכיוון שאני מאמין שכולנו יכולים לתרום להפחתת ההשפעה השלילית של סגנון החיים שלנו על כדור הארץ. כמייסדים של סטודיו לעיצוב, המייצר פריטים לצריכה, זוהי החובה שלנו לחשוב על תהליך ההפקה ודרכים חדשניות להפוך את התרחישים ההרסניים שמתרחשים ברגעים אלו. כל מעצב בעולם חייב להיות מודע לאחריות שלו כיום כמודל לחיקוי, אלא אם הוא מתחבא מתחת לסלע".

המעצב כמספר סיפורים

תהליך העבודה שלהם הוא אינטואיטיבי. הם מתחילים עם רעיון שמסקרן אותם, לו מקורות ההשראה כאמור מרובים. שלב העשייה כולל כשלונות על גבי כשלונות, עד שהם מגיעים לנקודת הרצויה מבחינתם – נקודה בה הם בטוחים שהחומר מגלה את עצמו באופן מלא ומראה "אישיות ייחודית".

אמרתם פעם שהחומר תמיד מגיע ראשון. שהחומרים בהם אתם משתמשים מגדירים את הצורה ואפילו את הפונקציות של המוצר.
הומברטו: "אנחנו מספרי סיפורים, וכמספרי סיפורים טובים עלינו להיות גם מאזינים טובים. זוהי נקודת ההתחלה שלנו: ההקשבה לחומרים, שמקבלים את התפקיד של השחקנים. אנו הבמאים שמחברים את הסיפור ומעצבים אותו לכדי פריט שאנשים יבואו באינטרקציה איתו ויפרשו באופן אישי מה הוא מביע עבורם".

יש הטוענים שבעבודות שלהם יש דיסוננס מסוים בין העוני והמחסור המבוטאים בחלק מהפריטים, כיאה לתרבות הברזילאית שהם מייצגים, לבין מחירי המוצרים הסופיים שיכולים להרקיע שחקים. האחים קמפאנה מסבירים כי הסיבה לתמחור הגבוה היא העבודה המוקפדת והממושכת המרכיבה את התכנון והייצור, חלקו נעשה בסדנה בצורה ידנית, כמו גם העובדה שרבים מהפריטים מיוצרים מראש בסדרות מוגבלות. לדבריהם, עם זאת, יש בקטלוג שלהם פריטים רבים בתמחור נוח יחסית, הפונים למכנה משותף רחב יותר.

כשאתם חושבים על עיצוב מסוים, עד כמה הצרכן עומד בראש מעייניכם?
הומברטו: "אני מודה שאני מעט אנוכי. איני חושב על קהל מוגדר. אני מעצב עבור הנפש שלי. עיצוב הפך למשהו שקודם כל מספק את העצמי הפנימי שלי. זהו תהליך אישי מאוד".

פרנדדו: "הלקוחות שלנו מחפשים תמיד צורות התבוננות שונות בעולם, הרחק מהבנאליות ומהקונבציונלי. הם אוהבים שירה, הם אוהבים פנטזיה, הם חולמים שמתחברים לחיים ברמה אחרת. כל אלו אינם מקושרים לתקציב או לסגנון חיים מסוימים. זהו הלך רוח".

למרות שחלק מהפריטים שהם עיצבו מצאו את מקומם בשוק הישראלי או בתערוכות מקומיות, וחרף העובדה שהם מכירים כמה מעצבים כחול-לבן ומחוברים לקהילה היהודית בברזיל, האחים קמפאנה לא יודעים יותר מדי על המגמות העיצוביות המאפיינות את ישראל. "כדי שנוכל לספק חוות דעת על הנושא, עלינו להגיע לישראל ולשקוע מעט בתרבות במדינה, שהיא כידוע עשירה במיוחד עקב השילוב בין מוצאים אתניים שונים – נושא שאנחנו מכירים היטב. נשמח לחקור את המלאכות המסורתיות בישראל וללמוד על עבודתם של המעצבים הישראלים הצעירים".

מהן המטרות שלכם לשנים הקרובות?

פרננדו: "בשלב הזה אנחנו מתכוננים לתצוגה גדולה, שתיפתח באפריל 2020, ועובדים על ספר חדש. מבחינת פרויקטים, אנחנו עתידים לעבוד על פרויקטים בהם הטבע מתערבב עם הארכיטקטורה גם במרחב העירוני. מלבד זאת אנחנו משקיעים בפרויקטים חינוכיים עבור Instituto Campana, הכולל סדנאות למגזר השלישי ולקהילות מוחלשות. המוסד מפתח חומרים מותאמים אישית במטרה לאמן מורים בבתי ספר בברוטאס, העיר ממנה אנו באים. האימון מלווה את התצוגה "קמפאנה: פרננדו + הומברטו" שחוגגת 35 שנה, אך גם מעורר השראה בילדים להעריך את התרבות הברזילאית ולפתח את התפיסה האישית שלהם לגבי האופן בו עיצוב יכול לספר את סיפורם. המטרה שלנו היא לתת בחזרה לעולם, וזוהי נקודת פתיחה טובה למדי".

פורסם ב- מאת — כתיבת תגובה

החיים שאחרי זאהה

כשלוש שנים לאחר מותה של האדריכלית החשובה בעולם, זאהה חדיד, והמשרד שהקימה עדיין חי, נושם וממשיך להתרחב. מסע בין אדריכלות דיגיטלית, צורות גיאומטריות ייחודיות וחזון אחד שמוכיח כי מותגים יכולים (אולי) להיות על זמניים

ליאור פרג'

צילומים: Courtesy of Zaha Hadid Architects

האדריכלית הבריטית ממוצא עיראקי זאהה חדיד היא ללא ספק אחד השמות הבולטים בעולם האדריכלות והעיצוב. היא גם האישה המשפיעה ביותר בתחום – מה שלא מובן מאליו בעולם שבאופן מסורתי, כך נהוג לחשוב, נשלט על ידי גברים (היבט שחדיד עצמה יצאה נגדו לא פעם, בסגנון הסוער המזוהה איתה).

זאהה חדיד. צילום: Dmitry Ternovoy

"שאנל של האדריכלות" אחראית למבנים בעלי עיצוב פורץ דרך, בעיקר בנופים אורבניים ובמדינות לא מערביות. כמה מיצירות המופת שלה הן בית האופרה בגואנגז'ו שבסין, מרכז חיידר אלייבא לאומנות בבאקו, מרכז השחייה והחתירה של אולימפיאדת לונדון 2012, איצטדיון הכדורגל אל וואקרח בקטאר, מוזיאון האומנות העכשווית MAXXI ברומא, גשר שייח זייד באבו דאבי, מתחם הקניות, הפנאי והמשרדים גלקסי סוהו בבייג'ינג ועוד. מה שמעניין לא פחות הוא שבהרבה מאוד מקרים החזון של חדיד נשאר על הנייר, עם פרויקטים שתוכננו לפרטי פרטים אבל לא יצאו לפועל מסיבות שונות. הדבר לא פגע במוניטין שלה, ויש שיאמרו שאפילו הגדיל אותו. חלק מהפרסים בהם זכתה במהלך השנים היו על מבנים שלא נבנו מעולם.

חדיד היא האישה הראשונה שזכתה בפרס פריצקר היוקרתי לאדריכלות. היא קיבלה תואר אבירות על תרומתה לתחום, ומוסד המלוכה הבריטי העניק לה את פרס RIBA, מדליית הזהב לאדריכלים. עליית המוניטין שלה במהלך השנים השפיעה כמובן על הפן המסחרי של עבודותיה. בעוד שבתחילת הדרך הפרויקטים שלה לא הצליחו להניב רווחים כלכליים, עם הזמן ניכסה לעצמה חדיד פרויקטים יוקרתיים בתקציבי ענק, כולל עבור עשירי העולם. במהלך השנים נוספה לדמות שלה מסתוריות. חדיד מעולם לא נישאה או הקימה משפחה, אולי עקב ההתמסרות המוחלטת שלה למקצוע. "זו לא עבודה שעושים מתשע עד חמש", אמרה בראיון ל-Guardian הבריטי. "באדריכלות חשוב שתהיה רציפות. אי אפשר פשוט להתחבר ולהתנתק בלחיצת כפתור". זו אולי הסיבה לכך שלאחר מותה, החלק הארי של העיזבון שהותירה – המוערך בכ-67 מיליון פאונד – נשמר בנאמנות למטרות שונות, דוגמת קרן חינוך לאדריכלות על שמה. שותפה העסקי וארבעת אחייניה קיבלו סכומים צנועים יחסית של 500,000 פאונד ו-1.7 מיליון פאונד, בהתאמה.

כשהמחשב בורא צורות חדשות

שורשיה של חדיד נעוצים בסגנון הדה-קונסטרוקטיביזם, אך עם השנים היא הפכה למזוהה בעיקר עם האדריכלות הדיגיטלית. בזכות השימוש בתוכנות ממוחשבות ובטכנולוגיות חדישות, לעיתים פורצות דרך, הצליחה חדיד לטפח במהלך השנים סגנון ייחודי המזוהה עימה. סימן ההיכר העיקרי שלה הוא העיצוב המבוסס על קווים עגולים וצורות בלתי סימטריות, שחוזר ברבות מעבודותיה (יש שיאמרו באופן מוגזם ומעט קלישאתי). חדיד יצאה נגד הקו האדריכלי האירופי השמרני, על צורותיו הסטנדרטיות, ודגלה בצורות מעוקלות, שנראות לעיתים כאילו הגיעו מהחלל או מהעתיד הרחוק. חדיד סיימה תואר במתמטיקה לפני שפנתה ללימוד אדריכלות, ונהוג לחשוב שהרקע שלה בתחום תורם לעיסוק שלה בצורות ובזוויות בלתי אפשריות. הצורות המורכבות הן בנוסף תוצר של דמיון רחב יריעה וכישרון עצום, אבל נראה שהפלא הזה לא יכול היה להתקיים אלמלא השליטה המוחלטת של חדיד וצוותה בגרפיקת מחשב ובתוכנות עיצוב.

הקו העיצובי בולט כמעט בכל פרויקט מבית היוצר של משרד Zaha Hadid Architects, שהוקם בלונדון ב-1980, בין אם מבנים ובין אם פריטים דוגמת כלי רכב, רהיטים, כלי בית, כלי מטבח, פריטי אופנה ועוד. בתחום עיצוב המטבחים אחראית חדיד למספר מצומצם של פרויקטים, לרבות אי שתכננה עבור חברת Boffi האיטלקית וה-Z Island העתידני עבור Dupont. עבודות רבות עוצבו כך שידמו צורות טבעיות שעברו טרנספורמציה עם השנים עקב תלאות הטבע וההשפעות של מים, רוח, חול וכדומה. בחלק מהעבודות התעמתה חדיד מול חוקי הטבע, למשל כוח הכבידה.

"הרוח של חדיד ממשיכה לחיות"

זאהה חדיד נפטרה ב-2016 באופן פתאומי מהתקף לב. משרדה נשאר עם המסורת שהיא השאירה, פרויקטים בתכנונה שקרמו עור וגידים לאחר מותה ועיצובים חדשים שמנסים להתבסס על ה-DNA שלה. במודעת האבל שפירסם משרדה נכתב כי חדיד עסקה בקשר שבין אדריכלות, נוף וגיאולוגיה, תוך שהיא מנכסת לצורך העיצוב את מיטב הטכנולוגיות ויוצרת צורות אדריכליות דינמיות ולעיתים ייחודיות. השאלה העולה היא האם "רוחה ממשיכה לחיות דרך עבודתה במשרד שלה", כפי שתיאר אחד האדירכלים במשרד לאחר מותה, או שמא נוצר בו חור שחור שיהיה קשה עד בלתי אפשרי למלא?

משרד Zaha Hadid Architects פועל כיום בכ-45 מדינות ברחבי העולם ומנהל כמעט 1,000 פרויקטים. אפשר לטעון שבמידה מסוימת המשרד רק הגדיל מאז מותה של חדיד את פעילותו. חלק מהפרויקטים שלא הספיקה חדיד להשלים יצאו לפועל מאז מותה, למשל נמל התעופה המפואר דאשינג בבייג'ין. בשנים האחרונות נראה שהמשרד הרחיב את עיסוקו בעולם המטבח, בדגש על כלי מטבח ואקססוריז. "בכל עיצוב חדש בקולקציה, המשרד ממשיך את המתודולוגיה ותהליך העבודה פורצי הדרך של חדיד", נכתב עם השקת קולקציית המטבח של המשרד השנה. "הקולקציה משתפת בו זמנית את סיפורה של חדיד וחשיבות הדיאלוג של העיצוב המודרני". וודי יאו, ממנהלי החברה, הוסיף: "החוזק של הקולקציה נעוץ ביכולת שלנו לפרש את הסטנדרטי לדבר מה בלתי צפוי. בעת שעיצבה אובייקטים, חדיד מעולם לא נכפתה על ידי כל שימוש מוגדר או קונטקסט מרחבי. אנחנו ממשיכים בגישה הזו".

המשרד ניצב כיום בפני דילמה לא קטנה: עד כמה לברוא את עצמו מחדש לאחר מות המייסדת והרוח החיה בו. נראה ששינוי מסוים בהחלט בפתח. "לא איבדנו ולו לקוח אחד לאחר מותה של זאהה חדיד, אולם הדבר הקשה ביותֳר להחליף הוא את הכוכבות שלה כאייקון תרבותי", אמר המנהל הנוכחי של המשרד, פטריק שומאכר. הוא אף ציין שהתכנון הוא להגות למשרד שם חדש, שאינו כולל את שמה של חדיד אבל מייצג את "הכיוון היצירתי הכללי והשאיפה". מעניין יהיה לראות האם טביעת האצבע של האדריכלית החשובה ביותר בעולם תמשיך ללוות את המשרד שהיא הקימה גם ביצירות הבאות שלו, או שמא יבחרו אנשיו לפנות לכיוונים אחרים לגמרי.

פורסם ב- מאת — כתיבת תגובה

The Pink Zebra

בצפון הודו, בעיר תעשייתית בשם קאנפור, ניצבת לה מסעדה המפגישה בין עבר להווה, מזרח ומערב.. ובעיקר בין שחור, לבן והרבה מאוד ורוד. הצצה למסעדת "הזברה הוורודה", שעוצבה בהשראת סרטי הבמאי וס אנדרסון אבל פונה להרבה מאוד עולמות אחרים

ליאור פרג'

צילום: Saurabh Suryan, Lokesh Dang

……………………………………………………………..

"לרוב כשאני עושה סרט, הדבר הראשון שאני חושב עליו מבחינה ויזואלית הוא איך לביים את הסצנות ולהפיח בהן חיים בצורה המעניינת ביותר. לאחר מכן, אני חושב כיצד אנו יכולים לברוא עבור הסיפור עולם שהצופים טרם ראו כמותו"
-וס אנדרסון

על פניו אין יותר מדי נקודות השקה בין קולנוע לבין עיצוב מטבחים, ובטח שלא עיצוב מסעדות. אלא שמדי פעם אנחנו נתקלים בפרויקט שמאתגר את הקביעה הזו. מצד אחד, סרטים בהם המטבח הופך לאחד הכוכבים העיקריים: הסרטים של ננסי מאיירס, למשל. מצד שני, מטבחים שהם בהשראת טקסטים מוכרים מהמסך הגדול. כך תוכלו למצוא פאב שעוצב בסגנון "הנוסע השמיני", מסעדה שמתבססת על אלמנטים מ"פורסט גאמפ" וייצוג הולם לסרטי ג'יימס בונד, הארי פוטר, מלחמת הכוכבים, שר הטבעות ואחרים במוסדות קולינריים ברחבי העולם.

המסעדה ההודית "הזברה הוורודה" (The Pink Zebra), או בשמה הרשמי Feast India co.) FIC), היא הרבה יותר מאשר מסעדה בהשראת סרט. המסעדה ממוקמת בעיר קאנפור שבמדינת אוטר פרדש בצפון הודו, המדינה המאוכלסת ביותר בהודו המהווה מוקד תיירותי בזכות הטאג' מאהל. קאנפור עצמה אינה העיר הראשונה שהתייר המערבי ירצה לבקר בה, אם בכלל. למרות שיש בה אתרים היסטוריים, דתיים ותרבותיים חשובים, ההתבוננות בקאנפור היא בעיקר כמרכז תעשייה ומסחר. זיהום האוויר והמים המאפיין אותה בעקבות כך העניק לה את התואר הלא מחמיא של העיר המזוהמת בעולם, על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי מאשתקד. האם מסעדה אחת תוכל לחזק את מיקומה של קאנפור על מפת התיירות, או לפחות האוכל?

ורוד.. ורוד בכל עבר

המסעדה, שעוצבה על ידי Studio Renesa Architecture Design Interiors, מנסה לקחת אותנו לעולמו הייחודי, האסתטי והדי ביזארי של וס אנדרסון – במאי, מפיק, תסריטאי ושחקן אמריקאי, שאחראי ליצירות דוגמת "המרוץ לצמרת של מקס פישר", "משפחת טננבאום", "ממלכת אור הירח" ו"מלון גראנד בודפשט". יצירותיו של אנדרסון הן חריגות בסגנון שלהן, בעיצוב הסטים, בעבודת המצלמה ובשלל אלמנטים אחרים. יש שאוהבים את סרטי וס אנדרסון אהבה מושבעת ויש שסולדים מהם, אבל קשה להישאר אליהם אדיש.

דרך העיצוב שלה, "הזברה הוורודה" מדגימה לנו התנגשויות תרבותיות ואפילו מצביעה על קונפליקטים בין עבר להווה. עיצוב המסעדה נועד להתכתב עם התרבות הבריטית כפי שאופיינה בימים עברו, וזה לא מקרי: קאנפור הייתה עיר חשובה מאוד עבור השלטון הבריטי בהודו ("הראג' הבריטי"). בתחילת המאה ה-19 היא נמסרה לחברת הודו המזרחית הבריטית וידעה מאז קרבות עקובים מדם. העיצוב נועד להראות את השינויים שעברה עם הזמן, כולל המפגשים הבלתי נמנעים בין תרבויות שונות. "המטרה בהקמת המסעדה הייתה להציג את הארכיטקטורה המורכבת והמנוגדת של התרבויות, בהתבסס על העושר ודו המשמעויות שבין הישן למודרני", מתארים ב-Renesa. "הרעיון המרכזי היה לעיצוב היברידי ולא טהור, מתפשר במקום נקי. רצינו ליצור אצל המבקרים תחושה שהם נתלים במרכזו של ים אומנותי".

האלמנט העיצובי הבולט של המסעדה הוא כאמור השילוב שבין פסי "זברה" מובלטים בכיוונים שונים לבין גוון ה"מסטיק" בו נצבעו החזית, הקירות, התקרות והרצפה של המבנה, הן פנימית והן חיצונית. העיצוב נובע במידה רבה מהאהבה העצומה של בעל המסעדה לסרטי וס אנדרסון, כמו גם החיבה הכללית שלו ל"נועזות חסרת פחד". "הלקוח היה מעוניין ליצור דבר מה שמעולם לא נראה בעיר כמו קאנפור וללכוד את תשומת הלב של הקהל הפוטנציאלי", מספרים בחברה. "הקונספט הראשוני, של הרצון "להשתעשע" עם אלמנטים המזוהים עם השלטון הקולוניאלי הבריטי, נבחן על ידינו. בשלב מסוים חשבנו להוסיף לתכנית הבסיסית והמונוטונית של הארכיטקטורה הקולוניאלית אלמנט נוסף וייחודי, שידבר אל ההמונים. לכן הצענו את הרעיון של פסי הזברה. המחשבה הייתה: "למה שלא נטבול את ה"זברה" בים ורוד עמוק?"".

מדוע בחרתם דווקא בצבע ורוד?

"ורוד היה הצבע השלט בתקופת הראג' הבריטי, בו נעשה שימוש תדיר בערי הודו. לקאנפור היה חיבור הדוק לצבע מכיוון שרוב המבנים הציבוריים באותה תקופה היו בגוונים שונים של ורוד. לצד החיבור להיסטוריה הבריטית היה לנו חשוב להוסיף מימד ביזארי באמצעות פסי השחור והלבן".

כשההיסטוריה קמה לתחייה

למארג האסתטי של המסעדה מתווספים הלוחות הוורודים על גבי התקרה, ביניהם נכנסות קרני האור ומוסיפות אפקט דרמטי למשוואה. המסעדה משדרת "וס אנדרסונית" בסימטריה שלה, בפלטת הגוונים הדי מצומצמת ובתחושה הכללית של סוריאליזם. הוספת הגוונים הוורודים נעשתה גם במטרה לשבור את אידיאולוגיית המרחב המחמירה הזו וליצור מראה רבגוני ככל האפשר.

כדי להבליט את המיקום של המסעדה בהודו נעשה שימוש באלמנטים דוגמת קשתות ופאנלים מעוצבים, שרומזים על ההיסטוריה הקולוניאלית של המבנה, שהוא אחד העתיקים בקאנפור. האורחים מגיעים דרך הכניסה הראשית לאזור ההמתנה, הכולל גישה לאחת משתי הקומות של המסעדה: בקומה הראשונה נמצא אזור ההסעדה הראשי, ובשנייה – בר, לאונג' ומרפסת. שטח המסעדה, על שני מפלסיה, הוא כ-370 מטרים רבועים. בסך הכול יכולים לסעוד כאן כ-140 איש ברגע נתון, הנהנים ממה שמוגדר בתור "תפריט אוכל מתקדם". בין המנות בתפריט אפשר להזכיר אורז בנוסח הודי ("ביראיני"), ברוקולי אפוי, עוף טיקה, מרקים ועוד. אולי כדי ליישר קו עם העיצוב התוסס, המסעדה מפעילה מפעם לפעם ספיישל טרופי ובו קוקטיילים צבעוניים.

ברמה הכללית, המסעדה מבטאת את המעבר בין הישן לבין החדש דרך העיצוב והארכיטקטורה. "הפרויקט הוא דוגמא מרתקת לרעיון של תחייה מחדש של מבנים עתיקים מהשלטון הבריטי בהודו לעידן החדש שקאנפור חווה", מתארים ב-Renesa.

עד כמה הפרויקט ייחודי לדעתכם?

"מסעדת "הזברה הוורודה" היא סגסוגת מורכבת בעלת מספר זהויות בחלל. כל החללים במסעדה הם ייחודיים ובעלי חשיבות ואופי משלהם. האתגר שלנו היה לעצב את הפרויקט באופן שישבור את השעמום והחדגוניות של מסעדה או בר פשוטים, תוך כדי שאנו מעניקים לצופה את כל הכלים לדמיין את מה שבלתי ניתן לדמיין".

פורסם ב- מאת — כתיבת תגובה

ימי התום

עד שנות ה-30 של חייו, היה תומאס פרנץ עורך דין גרמני, נוצרי וקתולי. אלא שאז ההתאהבות המוקדמת שלו בישראל גרמה לו לעלות ארצה, להתגייר ולגלות את נפלאות האוכל הישראלי הכשר.

כיום תום פרנץ, זוכה "מאסטר שף", מייצג את המטבח הישראלי בגאווה עצומה בגרמניה ובמדינות אירופה.

שיחה אישית על סגירת מעגלים, היכולת לסלוח, שינוי, אושר.. וגם אוכל ומטבחים

ליאור פרג'

צילומים: דניאל לילה, דן פרץ

סטיילינג לצילומי האוכל: עמית פרבר

"אנחנו עוד נדבר על מטבחים, אבל אי אפשר שלא להתחיל מהסיפור שלך", אני אומר לשף תום פרנץ. אנחנו יושבים בבית קפה בהרצליה. "סיפור מיתולוגי", הוא מחייך.

את הסיפור של פרנץ אתם אמורים כבר להכיר, כיאה לזוכה העונה השלישית של "מאסטר שף". תומאס פרנץ נולד לפני 45 שנה בקלן, גרמניה, והתחנך כנוצרי קתולי. האירוע המחולל מבחינתו הגיע בגיל 16, כאשר חבורת תלמידים ישראליים ביקרה במסגרת חילופי תלמידים בבית ספרו. פרנץ שמר איתם על קשר ולמד מהם על ישראל. באותה השנה הצליח להצטרף למשלחת לישראל. הוא ביקר בארץ בחופשות והתנדב לסייע לניצולי שואה בבית חולים ירושלמי, אבל מוקד חייו המשיך להיות בגרמניה. הוא למד משפטים וכלכלה בקלן, הוסמך כשופט והחל לעבוד במשרד עורכי דין. אחר כך יטען שחייו בגרמניה היו פשוטים יותר, אבל הרבה פחות מאושרים.

"הכשרות מבחינתי היא עבודת השם"

בגיל 31, כעשור וחצי אחרי שדרך לראשונה בארץ הקודש, החליט פרנץ להגשים את החלום. לאחר שניצל בנס מנפילה של ברזל סמוך למקום בו שהה כמה שניות קודם לכן, החל להרהר בקיומה של השגחה אלוהית. הוא עבר ברית מילה, אותה הגדיר כרגע המדהים של חייו, והחל לשמור שבת. הרבנות הערימה קשיים ושלחה אותו ללמוד פעם אחר פעם, משרד הפנים סירב להעניק לו אישור לעבוד. פרנץ לא התייאש. אחרי כשנתיים וחצי הגיע הרגע המיוחל: תומאס טבל במקווה, התגייר ושינה את שמו ל"תום". חודש לאחר הגיור הכיר את אשתו דנה, שהחלה בהשפעתו תהליך של חזרה בתשובה. "תהליך ההתגיירות היה תקופה קשה וארוכה של חוסר ודאות", הוא משחזר. "הייתי לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלי, אבל הייתי כל כך מאושר. הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון".

האם אתה יכול להבין מאין נובע החיבור שלך לישראל?

"מאוד אהבתי להיות כאן מהרגע הראשון, אך החיבור למדינה, לאנשים, ליהדות ולדת לא ממש מובן לי בבסיסו. הייתי ציוני לפני שהבנתי מהי ציונות. נמשכתי ליהדות לפני שהאמנתי באלוהים".

בשלב מסוים הפך המטבח הישראלי למושא התאהבות נוסף של פרנץ. "בתחילה חשבתי שהמטבח הישראלי מורכב מחומוס, מפיתה ומפלאפל, ובכך מסתיים. אהבתי את המאכלים הבסיסיים ונחשפתי לרבים חדשים. עוד כשהתגוררתי בבית אמי בגרמניה, הפסקתי לאכול חזיר וביקשתי שלא יכינו לי בשר עם חלב".

האם הכשרות היא מגבלה מבחינת שפים?

"המטבח הישראלי נמצא עכשיו במסע ניצחון בעולם. אנחנו בטופ של הטופ. מעולם לא הרגשתי מוגבל מהכשרות אלא קיבלתי אותה באהבה ומרצון. חשבתי מה כן ניתן לעשות במסגרת מה שמותר. הכשרות מבחינתי היא עבודת השם. אני שמח להיות חלק ולייצג את המטבח הישראלי הכשר בכבוד ובאהבה. בעיניי זו סגירת מעגל".

דנה, שעסקה אז ביחסי ציבור עבור שפים ומסעדות, דחפה אותו להשתתף ב"מאסטר שף". היא הבינה את הפוטנציאל הגלום בבעלה מאז הארוחה הראשונה שבישל עבורה, ארוחה שגרמה לה להזיל דמעות. פרנץ פשוט הגיע לתכנית כדי לעבוד. במהלך העונה ולאחריה זכה לאהבה עצומה מהציבור הישראלי, שמפתיעה אותו עד היום: "מפיקי התכנית אמרו שבפעם הראשונה לא נתקלו ולו בטוקבק פוגעני אחד כנגד מתחרה. עובדת היותי גרמני מזמינה כביכול תגובות שליליות, אבל לא היו. כשבועיים אחרי התכנית, הייתי בכנס בו השתתפו כ-40 שפים מהמובילים ומהמנוסים בישראל. כשנכנסתי כולם מחאו לי כפיים".

מה עומד בבסיס החיבור שלך עם הישראלים?

"אני רואה זאת כשילוב של עבודה נכונה, גישה חיובית, התנהגות ואופי. אני חושב שאני מייצג את "גרמניה היפה" ואת הגרמני המודרני, הנחמד והחדש. היו ישראלים, דור שני או שלישי לשואה, שאמרו שהם מסכימים לטוס לגרמניה בעקבות הסיפור שלי. הם הבינו שביכולתם לסלוח. החיבור היה לי טבעי ולכן אני פה: בחרתי בעם הזה, בחרתי להיות יהודי, בחרתי לבשל אוכל כשר".

השתנית בתור אדם?

"עברתי דברים לא פשוטים במהלך תקופה ארוכה, אבל נבניתי מהם. הפכתי לרגיש יותר בזכות הזוגיות עם אשתי והלימוד של שלום בית ביהדות. בנוסף הפרסום הופך אותך למאופק יותר. אני ממש לא הטיפוס של הריאליטי. אין לנו אפילו טלוויזיה בבית. עד "מאסטר שף" סבלתי מפחד קהל ולא דיברתי מול אנשים. פתאום אני מול מצלמות וכולם מכירים אותי".

בשנים האחרונות פרנץ מפיץ את בשורת המטבח הישראלי הכשר במגוון חזיתות, בגרמניה ובמחוזות אחרים. הוא כתב שני ספרי בישול: "זהו טעמה של ישראל" מ-2013, שהפך לרב מכר בין-לאומי וזכה בפרס בתחרות העולמית לספרי בישול בבייג'ינג. הספר השני, "ישראל מבשלת צמחוני" מ-2017, מציג מתכונים צמחוניים המזוהים עם המטבח הישראלי: החל ממסבחה, דרך קוסקוס ועד לצ'ולנט טבעוני. הארסנל כולל מאות כתבות במגזינים, תכניות בישול, סדרה דוקומנטרית, סדנאות, ארוחות שף שבישל במסעדות מישלן ו"לשועי העולם", סיורים קולינריים לעיתונאים, הרצאות ועוד. לאחרונה יצאה הביוגרפיה שלו בגרמנית דרך הוצאת הספרים הגדולה בעולם, Random House. בקרוב יושק בגרמניה ליין מוצרים ישראליים שפיתח.

מתי החלטת שאתה רוצה "לייצג" את ישראל?

"בעיניי זו לא החלטה. המדיה בעצם העניקה לי את תפקידי. הזכייה ב"מאסטר שף" הייתה כבר בליווי תקשורת גרמנית. חודש לפני הגמר, עוד לפני שידעתי שאזכה, התחילו לכתוב עליי. זכייתי הגיעה לחדשות בפריים טיים. התקשורת רצתה לשמוע את הסיפור שלי, הגרמני שהתגייר ומבשל אוכל כשר באהבה. הפכתי למעין שגריר קולינרי של ישראל בגרמניה. מה שעשיתי אינטואיטיבית, האהבה שלי, הפך להיות רשמי. משמח אותי לשמוע על אנשים שמבקרים בישראל בזכותי ורואים אותה באופן חיובי, השונה מהמוצג בחדשות".

"אני בטוח שייצאו מהמטבח החדש דברים נפלאים"

המטבח תמיד היה חשוב עבורו. כשאמו בישלה, הילדים נלחמו על זכות הישיבה בכיסא הילדים שבפינת המטבח, שהפך למקום המבוקש ביותר בבית. כשהיה סטודנט ועזב את הבית החל לבשל יותר. "לא היה לי כסף לבנות מטבח כמו שרציתי, אבל הכסף שברשותי שימש לאבזור המטבח. חברים הגיעו אליי ולא רצו לשבת בסלון, אלא במטבח".

כיצד למדת לבשל?

"לומדים מהעשייה ומהאנשים שעובדים איתם. שף גרמני גדול סיפר לי פעם שהוא יושב במטבח של אמו ומתבונן בה מבשלת את האוכל שהיא מכינה כבר ארבעים שנה. אסור לאף בשלן לחשוב שאין מה ללמוד ושאי אפשר ללמוד מאדם מסוים. אין מקום לאגו".

בתחילת הדרך בישראל התגוררו בני הזוג פרנץ בדירה תל אביבית צנועה: "המטבח היה קטן מאוד ולא היה ניתן לשבת בו, אבל הוא היה מתוקתק ומצויד", הוא נזכר. "הכנו ארוחות מדהימות למשפחה ולחברים, בעיקר בערב שבת ובשבת, כאשר אני לרוב על תקן הסו-שף: סו-שף עם המון השפעה, אבל עדיין סו-שף. בילינו במטבח יותר מבכל חדר אחר, למעט חדר השינה".

בקרוב תעבור המשפחה – תום, דנה וארבעת ילדיהם – לדירה חדשה ברעננה, בה מטבח מאובזר ורחב ידיים. "האם זהו מטבח החלומות שלי? נכון לנקודת הזמן הנוכחית נראה שכן, אבל חלומות הם דינמיים אז אני כבר חושב על הפעם הבאה שנבנה מטבח. יש בו אי ענק של ארבעה מטר, שני מקררים, שני תנורים ומשטח עבודה גדול. דאגנו לשטחי אחסון מגוונים, מכיוון שיש לנו כלים רבים: לשימוש יום-יומי, להפקות ולאירועים, לפסח, חלבי, בשרי ועוד. המטבח מחובר לסלון ובנוי כך שיהיה מרכז החיים ולב הדירה. המטבח מחובר לסלון וכל הדירה נבנתה כך שהמטבח יהיה מרכז החיים ולב הדירה. רצינו ליצור תחושה של בית. אני בטוח שייצאו מהמטבח מאכלים נפלאים".

מסעדה החליט שלא לפתוח בינתיים. "מסעדה אינה פנטזיה רומנטית, אלא עבודה קשה ומאומצת", הוא מסביר. "איני רוצה לעזוב את הארץ או לפספס את הגדילה של הילדים שלי".

אמרת פעם שהחלום שלך הוא לפתוח מסעדה כשרה שתזכה לכוכב מישלן.

"זהו עדיין החלום, אבל היום אני יותר ריאליסט. אין כיום מסעדה כשרה בעולם עם כוכב מישלן. אני יכול להבטיח שאם אני אזכה לפתוח מסעדה כשרה, אעשה הכול כדי שהיא תהיה מעולה וראויה לכוכב מישלן".

פורסם ב- מאת — כתיבת תגובה

The Pastry Artist

האמנות שבהכנת הקינוחים, התשוקה לפירות, הקשר שבין אוכל למדיה חברתית והצורך של כל שף להחזיק במטבח שלו עט. ראיון עם סדריק גרולה, הכוכב העולה של המטבח הצרפתי ומי שנבחר (שוב) לשף-קונדיטור מספר אחת בעולם

ליאור פרג'

בחודש יוני האחרון, מספר שבועות לפני שנבחרת הטריקולור של צרפת הוכרזה כאלופת העולם בכדורגל, רשם צרפתי אחר הישג מרשים בקנה מידה גלובאלי. השף-קונדיטור סדריק גרולה (Cedric Grolet), אחד השמות החמים בתחום הקולינריה בעולם בשנים האחרונות, הוסיף עוד תואר לארון העמוס בביתו. אלא שההכתרה שלו כשף-קונדיטור הטוב בעולם, מטעם The World's Best 50 Restaurants, כבר לא הפתיעה אף אחד. ככה זה שאתה נחשב לטוב בתחומך מזה מספר שנים, למרות שרק לאחרונה חגגת את יום ההולדת ה-33 שלך.

ארון הפרסים של גרולה רק הולך ומתמלא משנה לשנה, אף על פי שבאופן מסורתי קונדיטוריה אינה מקבלת מקום מרכזי מדי בעולם הפרסים הקולינרי. ב-2015 הוא הוכתר כשף-פטיסייר של השנה על ידי מגזין La Chef. שנה לאחר מכן העניק לו איגוד דלה-רסט את תואר השף-פטיסייר הטוב בעולם. הוא הוכתר כשף המוביל בתחומו בעולם על ידי Les Grandes Tables du Mundu ב-2017. שנה לאחר מכן זכה להגדרה המחמיאה הזו גם על ידי Gaullt&Millau.

"הזכיות האלה משמחות אותי מאוד, אבל גם מציבות אותי תחת לחץ", מספר גרולה בראיון בלעדי למגזין עיצוב המטבח. "המשמעות היא שלקוחות רבים מגיעים כשהם מודעים לכל הפרסים שזכיתי בהם. היום אנחנו לא רק עושים קינוחים – עלינו לעשות את הקינוחים הטובים ביותר בעולם. אני מנסה תמיד לדרבן את עצמי להשתפר על מנת שאוכל לעמוד בציפיות".

גרולה נולד בפירמיני, קומונה קטנה במרכז צרפת, למשפחה אשר בבעלותה מלון ומסעדה. בסביבות גיל 13 החל לשמש כשוליה במסעדה המשפחתית. מעט לאחר מכן נכנס לעולם הקינוחים. בבית הספר הוא היה תלמיד בינוני, בלשון המעטה, שסיפר מאוחר יותר על רצון לפרוץ בבכי בכל פעם שנשאל שאלה על ידי המורה. בלימודי הפטיסרי, אותם החל בגיל 14, דווקא עשה חיל. הוא עבר בהצלחה גדולה את הבחינות המקצועיות בתחום (CAP). השמועה על נער הפלא הלכה והתפשטה.

בגיל 21 עבר גרולה לפריז כדי להגשים את החלום הגדול שלו. השם שהספיק לבנות לעצמו בחייו הקצרים סידר לו משרה במעדניית העילית הנודעת "פושון". בתחילה היה אחראי על הכנת מקרונים. הוא עבד בפושון במשך כשש שנים, הפך לקונדיטור הראשון של המסעדה ושימש כסגנו של כריסטוף אדם הנודע. התחנה הבאה שלו הייתה המסעדה של מלון מוריס – מסעדה בת שני כוכבי מישלן – בה עבד תחת שרביטו של אגדה נוספת, אלן דוקאס. דוקאס הבהיר לו שטכניקה אינה מספיקה כשלעצמה ושעליו ליצור קינוחים המבטאים את הסגנון האישי והאופי שלו. גרולה קיבל במהרה את תפקיד הסו-שף פטיסייר והפך בהמשך להיות הקונדיטור הראשון של המסעדה, תוך שהוא לוקח את הפיקוד על צוות של עשרות עובדים. מאז לא הביט לאחור.

"חשבתי שבמקום לשלב את הפירות בעוגות, אני אפסל אותם"

הפרופיל של סדריק גרולה המצטייר במהלך הכתבה הוא של אדם חרוץ במיוחד. אנשים שעבדו לצדו מתארים אדם ששוכח את שעות העבודה ושנחוש להפיק את המקסימום מכל פעולה או ניסיון במטבח. כל פריט ופריט בקינוחים שלו הוא מחושב, התכנון הוא יסודי ורמת הריכוז שהוא שואף אליה היא מקסימלית. הסובבים אותו – וגם אנשים מן השורה שנתקלו בו – מספרים על אדם חייכן, חברותי ופתוח. שונה מעט מתדמית הגאון האנטיפת והמרוכז בעצמו שאנו מייחסים לעיתים לאמנים בתחומם.

סימן ההיכר של גרולה הוא קינוחי הפירות שלו: קינוחים מדויקים ומרשימים מבחינה אסתטית, המנסים לדמות ככל האפשר את הפרי המקורי בטעם, במרקם ובטקסטורה. את השורשים לכך הוא רואה בשנות ילדותו, בהן היה מבלה שעות רבות במטעים שהקיפו את ביתו. אמו הייתה מביאה לו לאכול פירות במקום ממתקים. לדבריו, בעקבות כך הוא נמשך מאז ומתמיד לטבע בכלל ולפירות בפרט.

את הרעיון להפוך את הפירות האהובים עליו לקינוחים הוא קיבל ב-2011, כאשר הוטלה עליו המשימה של הכנת טעימות בדרך למשרת שף הקינוחים הנחשקת. "חשבתי שבמקום לקחת את הפירות ולשלב אותם בעוגות, אני אפסל אותם", הוא משחזר. "כל פרי מפוסל מייצג פרי עונתי, הן מבחינת הצורה והן מבחינת הטעם. רציתי לעבוד עם מוצרים שידברו לכולם, בכל רחבי העולם ובכל גיל. הייתי מעוניין שהקינוחים יהיו פשוטים להבנה, כך שאנשים יוכלו לדעת מראש לאיזה טעם לצפות. החזון שלי היה קינוחים המבליטים את הטעמים והעושר של הטבע. לפני מספר שנים המצאתי טכניקות מיוחדות להכנת לימונים, תפוזים, קליפות אשכוליות, ערמונים ועוד. מצאתי טקסטורות שלא היו קיימות קודם לכן. אפילו עבור "לב" הפירות, יצרתי ג'לי ממתכונים פשוטים כדי לשמר את הטעם של הפירות".

"המראה הויזואלי אינו יכול לבוא על חשבון הטעם"

בפיו של גלורה, העבודה נשמעת פשוטה מאוד: "ראשית אני חושב על טעם, תוך מחשבה על פירות העונה. לאחר מכן אני מחליט לנסות את הקינוח ושם דגש על האסתטיקה ועל הטעמים". קינוח הלימון המפורסם של גרולה, למשל, נעשה באמצעות קריש לימון ביתי, לימונים שלוקים, שוקולד לבן, גנאש יוזו וציפוי לימון צהוב. כדי לדמות את הקליפה הקשה של הלימון הוא נעזר בלימון ובספריי סוכר, כאשר הגימור הסופי הוא עם מברשת מוזהבת.

הקינוח מבחינתו הוא בעל פן אמנותי מובהק וגם נראה נפלא, כפי שאפשר לראות בפרופיל האינסטגרם הפופולארי (מעל מיליון עוקבים) או בעמוד הפייסבוק שלו. בחשבונות אלו הוא מקפיד להיות פעיל ולתעד רבות את עצמו ומעשה ידיו. הוא מגיב לגולשים ומסיק מהתגובות ומכמויות הלייקים לתמונות מה עובד ומה לא, עד לרמה של שינויים בתפריט. "אני חושב שהחשבונות שלי ברשתות החברתיות מושכים אנשים בגלל שהתמונות מצולמות ומתוכננות לפרטי פרטים. אני משקיע בכך זמן רב".

מהן הדרישות שלך לגבי טעמי הקינוחים?

"באופן כללי המטרה היא ליצור קינוחים שהם יפים וטעימים באותה מידה, אם כי כיום אני נותן יותר ויותר משקל לטעם. המראה הויזואלי, מרשים ככל שיהיה, אינו יכול לבוא על חשבון הטעם. קינוח יפה יגרום לאנשים להגיע, בעוד קינוח טעים יגרום להם לחזור לכאן בשנית. אני מנסה תמיד להשתמש בכמה שפחות סוכר וליצור קינוחים עדינים ככל האפשר, כך שהטעם של הרכיבים הוא הדומיננטי. הטעם אינו מגיע מהסוכר אלא מהטכניקה, מבחירת הרכיבים ומהפרופורציה ביניהם. אני מעדיף טעם אחד דומיננטי ולא שילוב של טעמים. אחת ממטרותיי היא להראות לאנשים את העושר שהטבע מציע עבורם. אני מתחבר במיוחד לפירות הדר, עקב "העוצמה" שלהם בפה".

אחד הדברים המתסכלים עם קינוחי גורמה, בייחוד כאלו המופיעים בתמונות ברשתות החברתיות או על גבי מסך הטלוויזיה, הוא העובדה שהם לא פונים בהכרח לקהל הרחב. מלון לה מוריס בו בנה לעצמו גרולה את שמו גובה סכומי בעלי ארבע ספרות – באירו כמובן – עבור לילה אחד. המסעדה שבו פתוחה גם לאורחים מבחוץ, אבל זול זה לא יהיה. לפני מספר חודשים, חלה בשורה של ממש עבור מי שהפכו להיות מעריצי סדריק גרולה או לכל הפחות השתוקקו לטעום את הקינוחים שלו. הוא פתח, יחד עם מלון לה מוריס וקבוצת אלאן דוקאס, בוטיק קינוחים בשם Le Maurice – Cedric Grolet.

החנות, הממוקמת ממש בסמוך למלון, שונה מעט מהקונספט שאנחנו מכירים. היא נפתחת בשעות הצהריים, בהן מתחילים להיות מוגשים כמה מקינוחי הדגל של קרולה: קינוחי הפירות שנראים ומרגישים כמו "הדבר האמיתי" או הפרשנויות שלו לקינוחים מוכרים מהמטבח הצרפתי הקלאסי. בנוסף לכך, ניתן לבצע הזמנה מראש של יצירות אחרות שהוא חתום עליהן, דוגמת ה"קובייה ההונגרית" – קובייה צבעונית ומרהיבה, בה כל אחד מ-27 הריבועים הוא קינוח שונה. שעת הסגירה של החנות אינה קבועה, אלא תלויה במלאי הקינוחים היומי. גרולה מספר על אכזבה שלו מכך שאנשים נאלצים להמתין זמן ארוך לקינוח, ולפעמים גם חוזרים כלעומת שבאו בלי שהצליחו לרכוש את הקינוח שחשקו בו.

מה משמעות השינוי שבפתיחת החנות מבחינתך?

"עבורי הצעד הזה אינו בהכרח המשך הגיוני ישיר של הקריירה, אלא קרש קפיצה לתחומים חדשים. ברמה הכללית, המטרה היא לתת לאנשים שאין להם את האפשרות לשהות במלון או לשלם על ארוחה במסעדה שלו לטעום את הקינוחים שלי. בנוסף ברצוני לאפשר לאנשים לראות את העבודה הנעשית על הקינוחים ואת החיפוש שלנו אחר איכות וטריות. מהסיבה הזו אין בחנות ארונות תצוגה, כאשר העוגות נעשות במקום מדי יום והגימור הסופי מתבצע מול עיני הלקוחות".

"הכלי החשוב עבורי במטבח הוא העט"

בעידן של תכניות בישול בכל פינה, תכניות ריאליטי המוקדשות לקינוחים ואינספור מתכונים המציפים את האינטרנט, אנשים רוצים לא רק לטעום את הקינוחים – אלא גם לדעת כיצד ניתן ליצור את הקסם. את הקינוחים של גרולה יכול להיות שהקונדיטור החובב יתקשה להכין בקלות, אבל בכל זאת הוא מנסה להעביר את התורה לאחרים. סדנאות הקינוחים שלו מצליחות ונערכות בכל רחבי העולם. גם בישראל היה גרולה מספר פעמים בהקשר הזה ("מה שהכי זכור לי מישראל הוא הנדיבות של האנשים", הוא מתאר).

הוא הוציא ב-2017 ספר בנושא קינוחי הפירות המזוהים איתו יותר מכל. כיום הוא עובד על ספר שני, שנושאו עדיין נשמר בסוד. ייתכן שהספר קשור לתפיסה שלו לפיה עולם הקינוחים הולך כיום לכיוון של אותנטיות. או אולי לחזון השאפתני שלו למצוא תחליף לעוגיית המקרון, עליו סיפר בראיונות שערך אחרי הזכייה האחרונה.

אילו עצות יש לך לאנשים שרוצים להכין קינוחים, או לבשל בכלל?

"הכלי החשוב ביותר עבורי במטבח הוא דווקא העט, שמאפשר לי לכתוב את הרעיונות הרבים שעולים בראשי, לאייר ולפתח את הקינוחים המתבקשים. חייבים להיות סקרנים, בגלל שמי שסבור שהוא יודע הכול מפסיק להתפתח. בנוסף, חשוב להיות פתוחים לרעיונות חדשים ולהישאר עצמכם גם כאשר אתם צוברים מוניטין. הקינוח המורכב ביותר לעשייה הוא זה שעדיין לא קיים".

פורסם ב- מאת — כתיבת תגובה

עצמאות במטבח: חוזרים אל המטבחון של גולדה

לכאורה, אין בין הפוליטיקה ישראלית למונח "מטבח" יותר מדי קשר. נכון, מדי פעם אנחנו רואים את שרת התרבות מירי רגב מתגאה במטעמים העממיים שלה ברשתות החברתיות, וגם למטבח הרעוע בביתו של ראש הממשלה – לכאורה או שלא – נחשפנו באותו סרטון מפורסם. המונח "מטבח" מחזיר אותנו כמה עשרות שנים אחורנית, למקום בו על פי האגדות התקבלו כמה מההחלטות המכריעות הקשורות למדינות ישראל. המטבחון של גולדה.

עד היום, בפוליטיקה הישראלית נהוג להשתמש במונח "מטבח" או "מטבחון" כדי לציין חבורת בכירים או יועצים, אשר פועלים יחדיו עם הקבינט במטרה לגבש מדיניות ולקבל הכרעות בסוגיות שונות. לממשלות ישראל רבות היו את המטבחונים שלהם. בממשלה ה-27, בראשה עמד ביבי נתניהו, כלל המטבחון לצד ראש הממשלה את דוד לוי ויצחק מרדכי, מי שהיו בהתאמה שר החוץ ושר הביטחון. בממשלה ה-32 היו פורומים רחבים יותר, של "השביעייה", "השמינייה" או "התשיעייה", לצד מטבחון מצומצם שכלל שלושה אנשים בלבד: ראש הממשלה נתניהו, שר החוץ אביגדור ליברמן ושר הביטחון אהוד ברק.

הביקורות נגד המטבחון

מקור הביטוי מחזיר אותנו לתקופתה של גולדה מאיר. כאשר היא כיהנה כראש ממשלת ישראל, היא נהגה על פי הסיפורים לקיים את המפגשים האלה בביתה. הזמן היה מוצאי שבת, והכיבוד – על פי המיתולוגיה הציונית – כלל עוגה מעשה ידיה של גולדה.

יש הטוענים כי הבחירה בעולם מונחים זה מגלמת בתוכה מעין התנשאות מצ'ואיסטית כלפי בנות המין היפה, ולו מכיוון שמשייכים את אחת הבכירות בנשות ישראל בהיסטוריה לפעולה שנחשבה עד לפני מספר שנים "נשית" (ושונה מסוג הפעולות המזוהות עם ראשי ממשלה). "נתפר סיפור כיסוי ושופצה זהותה של ראש הממשלה: ראש הממשלה של ישראל עסוקה בעיקר בבישול. היא גם עורכת קניות כשצריך. גולדה היא אולי ראש ממשלה, אבל קודם כל היא אישה. ועל כן צר עולמה כעולם שבין המטבח למכולת", ניתחה דליה גבריאל נורי בטור פרשנות שכתבה בעיתון "הארץ". גם באותה תקופה היו שביקרו את העובדה שהחלטות הרות גורל מתקבלות במקום שאינו "ראוי" כמו מטבח, ביקורת שהעלתה חברת הכנסת שולמית אלוני.

הרגלי הבישול (והאכילה) של גולדה

לא ברור עד כמה המיתולוגיה לגבי המטבחון של גולדה אכן מדויקת. בראיון שנערך ב"ישראל היום" לפני מספר שנים עם בנה של גולדה מאיר, מנחם, הוא הפריך חלק מהמיתוסים. לדבריו, במטבחון נערכו פגישות רעיוניות והתייעצויות מחוץ לפרוטוקול, אבל לא בהכרח אותן החלטות הרות גורל שמייחסים למטבחון. גם מבחינה קולינרית, נהוג לחשוב שגולדה הייתה מפטמת את המבקרים במאכלים משובחים דוגמת מרקים או גפילטע פיש. לפי בנה, בפועל היא הייתה מארחת את המבקרים עם תה ועוגיות (אחרים סיפרו על עוגות גבינה ושטרודל תפוחים מופלאים), והאורחים הרגישו חופשי לקחת אי אילו מאכלים שחשקו בהם מהמקרר.

במהלך השנים שורטט הפרופיל של גולדה מאיר. על פי הסיפורים היא הייתה צרכנית כפייתית של קפה שחור איכותי, ושתתה ביום כתריסר כוסות כאלה. היא גם הייתה מעשנת סדרתית. השולחן בביתה היה ככל הנראה שולחן פורמייקה ירוק, ובו אכלה גולדה מאכלים פשוטים יחסית: לחם עם גבינה ודבש בבקרים, או פיסת בשר וכוסמת בשעות הצהריים. היא הכינה גפילטע פיש, שהוגדר בזמנו על ידי נכדה הצעיר כ"טוב ביותר בעולם". לחוברת התבשילים של אישים מפורסמים, שפורסמה בלונדון בשנות ה-70, היא שלחה מתכון של "ארוחת בוקר של קיבוץ".

מספרים בנוסף שגולדה הייתה חובבת של אביזרי מטבח מיוחדים וגאדג'טים, אותם הייתה רוכשת בישראל או כשהייתה באחת הנסיעות שלה לניו יורק.

מעניין מה גולדה הייתה אומרת על המטבחונים של היום – הן במישור הפוליטי והן במישור העיצובי.

_____________________

מוזמנים לקרוא את הכתבה שלנו על מטבח שמור נוסף – המטבח של הבית הלבן.

פורסם ב- מאת — כתיבת תגובה

במטבח של חני

לימודי האדריכלות בתיכון. המעבר ללב האורבניות התל אביבית. פרקטיקה במטבח. נוסטלגיה בעיצוב. בריאות. הגשמת חלומות.

ביקור במטבח של השחקנית ומלכת הילדים חני נחמיאס, שעוצב על ידי חני נחמיאס

מאת: ליאור פרג'

צילומים: שרון צרפתי

בגיל 14, הנערה חני נחמיאס הייתה צריכה להחליט לאיזה תיכון היא הולכת. היא גדלה בגבעתיים, מרחק נגיעה מתיכון תלמה ילין לאמנויות. היא כיכבה ב"מקהלת צדיקוב" והתגלתה בגיל עשר בהצגה "שמלת שבת של חנה'לה". הלב שלה רצה להירשם לתלמה ילין, אבל אמה התנגדה: "קודם שיהיה לך מקצוע". מכיוון שחני שציירה יפה, הוחלט לרשום אותה ללימודי אדריכלות בתיכון אורט טכניקום בעיר.

היום, נחמיאס (58) – שחקנית, כוכבת ילדים, מנחה, זמרת, בדרנית, מדבבת, סופרת ועוד – אינה מצטערת על הצעד הזה. "עובדה שמצאתי את עצמי בסופו של דבר על הבמה. החלום כן התגשם", היא מדגישה. "התיכון היה מלא ביצירה. למדתי מקצוע שגם אם לא עבדתי בו, משמש אותי ביום יום".

אנחנו נפגשים בדירתה של נחמיאס, בקומה ה-27 של אחד ממגדלי היוקרה של גינדי במתחם שרונה בתל אביב. את עיצוב הפנים של הדירה הזו, כמו בדיקות הקודמות, עשתה בעצמה.

"אני טיפוס של פעם"

לדירה הנוכחית עברה נחמיאס עם בעלה, מאיר, מרמת גן. "הבית הקודם היה ישן בסגנון פרובאנס. בית פרטי עם גג אדום, רעפים, חלונות עגולים ואוריינטלים, שטיחים פרסיים. בית שנראה כאילו עמד שם תמיד וצמח עם הסביבה".

מדוע עברתם?

"הבית ברמת גן היה נורא מגזיני ויפה, אבל הרבה פחות פרקטי. היה לי ארון שעיצבו בקוסטה ריקה מעץ גושני וכבד, אבל כדי לפתוח מגירה בו היה צריך ללכת לחדר כושר. המטבח היה מיוחד, עם רשת לולים מתוכה בצבצו הכלים. לא היה לי תנור אלא מיקרו-תנור. בעיקר חיממתי אוכל ולא בישלתי".

ועכשיו?

"כאן הרבה יותר פרקטי, בעיקר המטבח.  לא חזרתי על העיצוב הכפרי כי הרגשתי שהסגנון המודרני וההייטקיסטי יותר מתאים בלב תל אביב. משטח הקוריאן נפלא בעיני: יפה, לא סופג דבר וקשה להכתים אותו גם אם משתדלים. המנגנונים הם סופר דופר. המגירות גדולות, רחבות ונפתחות בקלות. יש במטבח פטנטים שאני שואלת את עצמי איך העברתי את רוב שנותיי וגידלתי ילדים בלעדיהם: טוחן אשפה, סבוניה מובנית, ברז עם מים מטוהרים (קרים או רותחים), מקרר מיוחד עם ארון יין.. ויש לי גם תנור! לצד זה הכנסתי אלמנטים כפריים וישנים, כמו הידיות או הדלתות. אני אוהבת חפצים ישנים עם סיפורים. אני טיפוס של פעם".

המיקום בלב תל אביב אידיאלי עבורה וקרוב לכל מה שחשוב לה להיות קרובה אליו. הסביבה האורבנית והמבנים הישנים מושכים אותה: "הבאוהאוס שיש בתל אביב משגעים אותי. הבתים של הטמפלרים והשימור המחמיר שלהם מקסימים בעיניי. אני מתבוננת מלמעלה וחושבת שזו אחת הגלויות היפות שיש". מצד שני, בלוקיישן כזה לא תמיד אפשר למצוא שקט – המוזיקה ממתחם הבילויים רועשת בערבים, כאשר בקיץ ממקמים מעין לונה פארק מול הבתים. היו ועדיין יש לא מעט התנגשויות בין הדיירים לבין העיירה או הקבלנים. נחמיאס מנסה להתבונן בצדדים החיוביים ומקבלת את השקט בזכות המיקום הגבוה של הדירה והזיגוג הכפול של החלונות.

יש גם את עניין המשפחה: "הבית הקודם נעשה גדול עלינו. היינו משפחה עם חמישה ילדים, שלפרקים גרו איתנו. כל אחד התפזר לדרכו. נשארנו שני אנשים בבית עם שני מפלסים, שבעה חדרים ושני חתולים. חשבנו שנכון לעבור".

"פתאום נהייתי עקרת בית עם מטבח אמיתי"

את הדירות האחרונות עיצבה נחמיאס בשיתוף פעולה עם האדריכלית מורן ליביה, אותה הכירה בשעשועון טלוויזיה. הן לקחו דירת חמישה חדרים והפכו אותה לשלושה חדרים באמצעות הגדלת חדר השינה והסלון. היה צורך להיפטר מהרבה חפצים: "משילים בית של שבעה חדרים ב-250 מ"ר ועוברים לשלושה חדרים ב-140 מ"ר", מתארת נחמיאס, "זו "דיאטה" מאד חריפה, כמו קיצור קיבה. לקחתי רק את מה שאני חייבת ואת השאר חילקתי ומסרתי לאנשים. הילדים שמחו. גיליתי שיש לי מצעים בכמויות שיכולות למלא את כל תל השומר".

"פתאום נהייתי עקרת בית עם מטבח אמיתי, אז קניתי כלים של עקרת בית אמיתית. לא התפשרתי ורכשתי רק את הטוב ביותר שאני מסוגלת. כל דבר שקניתי הצטערתי שלא אוכל לרכוש שוב. כשהושלם התהליך חשתי שמחה ועצב כאחד".

המטבח בהיר וכולל שילובי גוונים שיוצרים תחושה הרמונית ומזמינה: "העין שלי צריכה שיווי משקל, אני מאד אוהבת בהיר ונקי. חשוב היה לי להוסיף נגיעות מעניינות של צבע". גווני הטורקיז חוזרים בבית, הן מסיבות אסתטיות והן משיקולי עין הרע. במרכז המטבח ניצב אי שמשמש עבורה גם עמדת עבודה. האי כולל כיור נוסף ושטחי אחסון. 

רק חפצים בודדים מהבית הקודם עברו לכתובת החדשה. היו פריטים ישנים שנחמיאס חידשה. היא צבעה ספסל מעץ והפכה אותו ללבן. היא רכשה לפני שנים רהיט בשוק פשפשים. לאחר ששימש כמתקן עיתונים בבית הקודם, הוסיפה זכוכית ועשתה ממנו שולחן. בתוכו מיקמה מזכרות ופריטי נוי כדי ליצור "מוזיאון פרטי".

מהיכן ההשראה?

"כ-80% מהתמונות שאני מצלמת בחו"ל הן של בתים, חדרים יפים וחפצים. האסתטיקה המרגיעה בתאילנד ובמזרח הרחוק הטריפה את חושיי: האגרטלים עם הדגים, הקערות עם הפרחים הצפים והנרות. יש בזה משהו שכובש את הלב. בנוסף אני אוהבת לעלעל במגזיני עיצוב. אבל בסוף משהו מתפתח בלב והבחירות נובעות ממנו".

"הטרנד הבריאותי השתלט עליי"

נחמיאס אוהבת לארח. אחד הרהיטים האהובים עליה הוא השולחן שייצרה עבורה בהתאמה אישית חברת "עץ המשאלות", שהיא מגדירה כ"חברה שמגשימה חלומות". במצב הרגיל השולחן מתאים לארבעה עד שישה אנשים, אבל כשהוא נפתח יכולים לשבת סביבו כ-24 איש.

נחמיאס מקפידה להגיש לאורחים אוכל בריא, שמבטא את אורח החיים הנוכחי שלה. היא אוכלת פירות, ירקות, קינואה, כוסמת, אגוזים ושקדים, דגים ומוצרי חלב (בכמות קטנה).  היא משתמשת בתבלינים שמגדלת בעצמה. הפינוקים שלה כוללים במבה ("לאי בודד הייתי לוקחת שק במבה. הוא גם לא שוקל הרבה") ותמרים. יש לה חיבה גדולה לחליטות תה. במטבח יש מדף שלם עם קופסאת תה אסייתיות, שמספקות צבעוניות עם ניחוח אוריינטלי. היא רוכשת אותן בין היתר כשהיא מבקרת את הילד בקמבודיה. 

כמעט שנתיים שאינה אוכלת גלוטן וסוכר. תחליפים כמו לחם ללא גלוטן, אורז או פסטה הפכו בעיניה ל"סוג של רעל שמוכרים ברישיון". בשר הפסיקה לאכול לפני כחצי שנה. היא ויתרה על האוכל האיטלקי שאהבה. המיצים הוחלפו במים או בסודה ("ההתפרעות שלי"), הסוכר בקינמון. נראה שאין לנחמיאס תלונות לגבי התפריט הנוכחי שלה: "המבחר ממלא ומרגיע את העיניים. איני מרגישה שדבר חסר. הכל בריא, בריא ובריא".

ממה הכל התחיל?

"חד משמעית מבת דודתי. היא הייתה עבת בשר. באחת השבתות, כשישבנו לשתות קפה, היא סיפרה על רצונה בשינוי דרמטי. היא הייתה בערך חודש בתהליך וכבר ירדה כארבעה-חמישה קילו. היא הייתה מאושרת. מאז ירדה כשלושים קילו".

ואיך השינוי שעברת השפיע עליך?

"הטרנד הבריאותי השתלט עליי. אני מרגישה שהגוף שלי אומר תודה. ההחלטה הגיעה עם תובנה שחבל שזה לא קרה שנים קודם לכן. אני אוכלת הרבה, מבלה במסעדות ונהנית מאוכל. אני לא בדיאטה אבל אוכלת רק מה שהחלטתי שמותר לי".

את חושבת שביכולתך להשפיע על אחרים?

"על קרוביי אני משפיעה בוודאות. הלוואי שמישהו יקרא את הראיון ויגיד "וואלה, אני מאמץ את זה". בעיני זו הצלת נפש".

כדי לשמור על נפש בריאה בגוף בריא, נחמיאס מקפידה להיות פעילה. מעבר לביקורים בחדר הכושר ולרכיבה על האופניים – היא רוכבת מדי פעם עד לרידינג ושדה דב – יש את העבודה שלה: "אני מקפצת ורוקדת על הבמה, כך שכל הצגה היא מעין שיעור כושר. לא הייתי אדם כבד וחסר אנרגיה אף פעם, אבל אני מרגישה הרבה יותר קלילה עכשיו".

הפרויקטים הנוכחיים של נחמיאס כוללים לא מעט נוסטלגיה ("אנשים אוהבים להתרפק"). היא עושה מופע מוזיקלי בשם "תרועת הפסטיבלים" עם משה דץ, תזמורת ולעיתים גם כוכבי זמר אחרים. המופע כולל מיטב משירי פסטיבלי הזמר, מתובלים בסיפורים מאחורי השירים ובסיפורים אישיים של השניים. במקביל היא מופיעה לצד עירית ענבי ותזמורת שלמה ב"דוס צ'יקיטיקאס" – "שתי קטנטנות" בלאדינו – מופע בלקני הכולל אף הוא שירים וסיפורים. בגזרת הילדים היא עתידה להבליח בקרוב ב"שמלת השבת של חנה'לה", ההצגה בה התגלתה לפני כמעט חמישה עשורים. הפעם מיכל הקטנה תגלם את חנה'לה, כאשר נחמיאס נכנסת לנעלי האם.

סגירת מעגל.

"כשאתה עובר בגיל 50+ לבית בלב תל אביב, זו תחנה סופית. ככה אני מגדירה את הבית שלי. איני רוצה יותר דבר. החלומות שלי התגשמו במלואם", מכריזה נחמיאס. נראה שהמשפט הזה מתאר גם את הקריירה שלה וגם את הדירה הנוכחית שלה. למרות זאת אני יוצא עם תחושה שנחמיאס תמשיך לעשות, ליצור ואפילו להגשים עוד חלומות. בכל אחד מהתחומים.