מהמטבח של אורי גוטליב

0
1467

בוקר אביבי באמצע יפו. דיברנו על הומור, על אוכל, על חיי המסך הזוהרים ועל מעשים טובים. שיחה אישית מצחיקה במיוחד במטבח הפרטי של אורי גוטליב

כשאוכל וצחוק נפגשים, זה באמת עולם ומלואו. שניהם הכרחיים, שניהם מהותיים, וכשזה טוב, אתה פשוט רוצה מזה עוד, והרבה. מה השוני? אתחיל בכנות, כי אין באמת דרך אחרת. קומדיה, ליצנים, אנשים מבוגרים שמתאמצים להצחיק – אה… לא יודעת, רחוק ממני, חיוך של מבוכה. אני זוכרת מסיבות יומולדת בילדות של שנות השמונים, ואיש מאופר מתאמץ להצחיק בכל מחיר, להגיע ללב הצעיר, התמים והלא מתמסר. לפעמים הצליח לו, לפעמים פחות, לפעמים יותר, אני בכל אופן לא קניתי את זה, לא אז ולא היום. תכנים מצחיקים, הומור להמונים, כל כך קל לגרום לנו להזדהות עם כאב, ליבב מול מסך ולא להאמין שרצחו את כל שושלת סטארק, אבל לגרום לנו לצחוק? באמת לצחוק? צחוק רועם, מתגלגל הישר מתוך הבטן? אה… מאיפה מתחילים? כנראה מאורי גוטליב. יצאתי להרפתקה.

IMG_1668

אורי גוטליב הוא שחקן, מנחה טלוויזיה וקומיקאי ישראלי, זוכה שני פרסי האקדמיה לטלוויזיה, ובעיקר אדם שבוחר להצחיק – משימה לא פשוטה בהתחשב במצב העולם היום. ברקורד שלו הרבה סרטים, סדרות ופרסומות, כאשר במקביל לכל העיסוקים המצחיקים, הוא חבר למספר שותפים והקים את מסעדת "שאפה" – פנינה יפואית שמחה וחיה בסמטאות השוק. את גוטליב פגשתי בבית שלו בשעות הבוקר הקרירות. הוא הציע לי קפה ושוקולד לבן, כמו של סבתא, וככה התחלנו לפטפט על החיים, ואני ניסיתי להבין מה באמת מצחיק ובעיקר מי עומד מאחורי זה. עלתה לי בראש התמונה של פיירו, הליצן העצוב שדמעה מתגלגלת לו על לחי ימין, אבל בהמשך הסתבר שלא הייתי מדויקת.

"צחוק פותח נשמות", הוא אומר לי, "ואם אני יכול להצחיק, חשוב שאעשה את זה. כמעט תמיד ידעתי שאני בחור מצחיק, אבל מגיל 14 כבר לא היה לי ספק. החיים התגלגלו בכיוון הזה, כאשר פתאום בגיל 26 עצרתי וחשבתי, בתור אדם בוגר – זה באמת מה שאני רוצה לעשות? וכן, הבנתי שאני רוצה לעשות דברים, הרבה דברים, אבל רק דברים מצחיקים". "למה דברים מצחיקים?" אני חייבת לשאול. "כי צחוק הוא מפעים, מהיר ומיידי, הלב שלך מתחיל לשמוח", הוא עונה בהתרגשות, "צחוק זהstate of mind  עילאי. הוא משנה סיטואציות, אפשר באמצעות אילתור לצאת ממצב מביך בצורה מצחיקה". ואני חושבת איך לכל אחד מאיתנו יש את ארגז הכלים שלו לפלס דרך בעולם הזה.

IMG_1662אם כבר ארגז כלים, אין ספק שצחוק הוא חלק ממנו. כל אחד מה שמצחיק אותו. צחוק טוב כזה, מלא, מטופש, כזה שאין לכם מושג איך להפסיק אותו ושכל דבר קטן רק עושה אותו גדול יותר, כזה צחוק. פתאום העולם הוא לא מה צריך לעשות או איזה דדליין צריך להגיש או כל דבר אחר, מוכר, אלא הוא כל הדברים הקטנים והפשוטים, אלו שהיו כשהיינו ילדים, עולם מופלא. במחקר נמצא כי ילדים צוחקים כ-400 פעמים ביום ומבוגרים 15 פעמים בלבד, ואנחנו עצבניים, מרירים, סדוקים מחלומות שבורים, ילדים מגודלים ששכחו איך צוחקים, כמו אוויר לנשימה, לנשמה.

"מה מצחיק אנשים? מה גורם להם לשכוח?", אני מתעניינת. יושב מולי מומחה. אורי חוזר על השאלה, עוצר, חושב לרגע ועונה: "תראי, לכל אחד יש את ההומור שמשפיע עליו. יש הומור שמפתיע אותך, הומור שאתה צוחק ממנו כי אתה מכיר, מזדהה, והומור של 'איך הוא העז להגיד את זה', דברים שאנשים לא אומרים אבל כולם תכל'ס חושבים, ואני אומר אותם, אומר את מה שיש שם, נקי על הבמה. אני אוהב את ההסתכלות הרחבה על העולם".

צחוק ככרטיס כניסה לבמה שמאפשרת לי להגיד את כל מה שאני רוצה, איך שאני רוצה, עטוף במעטפת סמיכה של הומור. לחיי הכישרון, לחיי היצירה, לחיי אמנות שמאפשרת לך להביע את דעתך. אני יכולה להתחבר לזה.

עם הבמה מגיעה החשיפה, מכירים אותך, והוא אומר שזה נחמד. האנשים שמזהים אותך ברחוב, תשומת הלב. אבל לא הכול דבש, "עולם השואו ביז זה עולם שהדיפולט שלו הוא לחץ. בטלוויזיה למשל, מאוד חשוב הרייטינג, רייטינג, רייטינג, רייטינג, ומאחורי הקלעים מנסים ליצור מכנה משותף רחב שכולם יאהבו. שלא תביני, יש בטלוויזיה תכניות טובות וחשובות, אבל יש הרבה מרכיבים שמונעים מפחד. תמיד הייתי ולא הייתי בעולם הזה. זה מורכב". בימים אלו הוא בהפסקה מהמסך, בונה מופע סטנד-אפ חדש ולא מתערבב יותר מדי, אבל כן, תמיד רוצה לשמח אנשים.

מצחוק לאוכל, ותמיד אנשים – אנחנו מגיעים אל ה"שאפה", הביזנס שאורי מעורב בו בשנתיים האחרונות. "המסעדה בכלל התחילה ממספרה, תלתלים… גם מתולתלת זה יפה",  הוא צוחק, ואני לא לגמרי מבינה, "משם לכאן התגלגלנו למסעדה שפונה לקהל הרחב, תפריט מגוון ואפילו מנות הודיות טבעוניות ששירי השותפה הכניסה לא מזמן. זה טוב, זה משמח, זה כיף". בערבים הוא מארח במסעדה על בסיס יומי, חברים, אירועים, כל יום שלישי פגישת שותפים, מדברים על מה רוצים שיהיה, מעלים רעיונות חדשים, תנועה של חיים.

IMG_1709

פרט למסעדה, אוכל הוא לא ממש נושא שמלהיב אותו כמו הומור למשל, וההתלהבות שלו כאן היא אחרת. "אני מבשל, בעיקר לעצמי, אבל קשה לי להעמיק באמת ברזי המטבח. משקיע בעיקר באוכל הודי, עוף עם עגבניות. בישול ארוך שלוקח 3 שעות וצריך תמיד להיות עם יד על הדופק. אוהב להכין את מה שטעים לי ובכלל משתדל לאכול אוכל בריא, אבל יכול להשתדל יותר". אני מעריצה אנשים שיודעים לבשל, שיש להם את הסבלנות לגשת למטבח ולהתעסק עם כל הבלאגן הזה, אבל כנראה שאם יש בסביבה מטבח מסעדה שזמין לכל בקשה, אפשר לוותר, הידד לטייק-אווי. הוא שואל אם בא לי סנדוויץ', ואני מכרסמת עוד קוביית שוקולד לבן, שוויצרי הוא אמר?

"מהי תמונת העולם שלך? אתה נראה כמו איש עם תמונת עולם מגובשת", אני קוראת ממנו, מנסה לקלף עוד שכבה, והוא עונה לי תשובה מוכנה: "אני רואה את העולם כסיטואציה רחבה. אני מאמין בפתרון קשיים, להבין את הצד השני מולך, להבין שיש דרכים שונות להגיע ולפתור מצב. אני מנסה במהלך הדרך להוסיף לעצמי כלים לארגז, בהתאם לאנשים סביבי, להשתדרג כאדם ובאופן כללי להנעים, לעשות טוב". התמונה מתחילה להתחבר לי, מי האדם שיושב מולי. הוא רוצה להצחיק, רוצה להנעים, רוצה לשמח, ובעיקר – פשוט רוצה לתת. גוטליב הוא מהטובים.

IMG_1683

"אנחנו חיים בעולם מאוד קשה", הוא מדבר בכנות ופשטות, בדיוק איך שזה, "הדיפולט הוא עצבים, כאב, פחד. בני האדם עשו לעצמם את החיים קשים, במיוחד כאן בישראל. אני מאמין שאם אפשר להצחיק או לעזור, לתת למישהו אחר תחושה טובה, סימון של אהבה כבני אדם – חשוב לעשות את זה. חיוך או מעשה טוב פותחים את הלב, מנקים אותו". הוא מספר שבמסעדת "שאפה" עושים הרבה למען העובדים הזרים, "לשותפות יש לב רחב. עזרנו הרבה לקהילה הזו. אימצנו משפחה שאנחנו עוזרים לה, אירגנו ערב גדול רק לעובדים במסעדה ולמשפחות שלהם, החזרנו להם טובה על כל מה שהם עושים למעננו, נאספו כספים, הייתה הרבה אהבה". אה… אהבה, תמיד הכל חוזר לאותו מקום, לב נקי ומלא באהבה.

מעבר לכל זה, מכוניות מירוץ ומוזיקה עושות לו את זה, והוא בכלל מת על ספורט בטלוויזיה. אוהב לנגן בגיטרת בס, והתחביב שלו זה ללכת להופעות, לשמוע בסאונד טוב, הכי טוב שיש, כל הזמן, הוא מאוד אוהב מוזיקה. אם החיים הם סרט, והם באמת קצת סרט, לכל אחד יש את הסאונדטראק שלו שמלווה אותו, ואני שואלת "שמח או עצוב?", הוא עונה לי "מרגש… אדי וודר into the wild, אביתר בנאי החדש, ביורק, מוזיקה מרגשת. איפה שיש שאר רוח, יש אמנות, איכות של יצירה. אה, ואני אוהב גם פסנתר, יום אחד אלמד".

אורי גוטליב ואנחנו מתקרבים לסיום, ובדיוק הצלם הגיע. הוא שחקן ומנחה וקומיקאי וזוכה שני פרסי האקדמיה לטלוויזיה, אבל הכי חשוב הוא בנאדם סבבה, אחד מהטובים וכנראה שזה מה שמשנה בסופו של דבר. תהיו טובים, נסו לעזור לאחרים, תהנו מהאוכל, מהחברים, תשתו כוס יין אדום אחת בערב לפני השינה ותלכו לישון מחובקים. החיים כל כך פשוטים בטעם שוקולד לבן.

לירון בן ארצי

צילום: רדי רובינשטיין

SHARE